בנות צלופחד דורשות צדק
כששמעו בנות צלפחד שהבנות לא יורשות את נחלת אבותיהן, הן התכנסו יחד והחליטו שאלוהים צריך לרחם על כל הבריות, גברים ונשים כאחד
מכיוון ששמעו בנות צלפחד שהארץ מתחלקת לבני השבטים ולא לבנות, נתקבצו כולן זו עם זו ליטול עצה.
אמרו: לא כרחמי בשר ודם רחמי המקום! בשר ודם רחמיו על הגברים יותר מן הנשים, אבל מי שאמר והיה העולם אינו כן, אלא על הגברים ועל הנשים, רחמיו על הכול, שנאמר (תהלים קמה, ט) "טוֹב ה' לַכֹּל וְרַחֲמָיו עַל־כׇּל־מַעֲשָׂיו".
אז "וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד" (במדבר כז, ב), הלכו אל משה לבקש נחלה.
האם אפשר להבין מהו הצדק מתוך התבוננות במה שמקובל בחברה?
בנות צלפחד נתונות בתוך חברה שבה רק הבנים יורשים את נחלת האבות. כך נהוג וזה נראה לכולם כמציאות מובנת מאליה. אך אביהן של הבנות מת ובהיעדר בנים נחלתו לא תישאר במשפחה. מצב זה מערער על הסדר של המובן מאליו ומעלה אצל הבנות הרהור: מדוע הבנות לא יורשות והבנים כן?
באותה תקופה לא היה מקום בעולם שבו מקובל שהבנות יורשות, אבל באמצעות דמות האל הן מסוגלות לדמיין את העולם מנקודת מבט שונה מן המקובל. ההיגיון מחייב, כך הן חושבות, שהאל לא יפלה בין הבריות השונות. הוא ברא את כל היצורים ומרחם על כולם במידה שווה. מתוקף נקודת מבט זו, הן מחליטות שגם הן יכולות לדרוש שחוקי התורה יאפשרו להן לרשת את נחלת אביהן. האפשרות לדמיין מציאות חלופית ולחרוג במחשבה מן המובן מאליו מאפשרת לנו קודם כל לראות ליקויים קטנים כגדולים ומתוך כך גם לנסות לתקן אותם.
