הסיפור

שני תלמידים ישבו לפני החכם.
אמר האחד: אם אשתי תהרה ויחיה הוולד – יהי רצון שתהרה, ואם לאו – יהי רצון שלא תהרה.
אמר חברו: יהי רצון שתהרה אשתי.
אמר לו הראשון: אם ימות הוולד, עדיף היה שלא נולד. הרי האישה השונמית כשבישר לה הנביא אלישע שתהרה אמרה לו: "אַל־תְּכַזֵּב בְּשִׁפְחָתֶךָ". (מלכים ב, ד, טז) וכשחלה הילד הזכירה לו את הדברים ואמרה "הֲלֹא אָמַרְתִּי לֹא תַשְׁלֶה אֹתִי (שם, כח)".
ענה חברו: כשיוולד אתפלל שיחיה.
אמר החכם: גם אם מן השמים נגזר על האב או על האם צער והם עצובים על מות הולד, הרי הצער פודה אותם מגזירה אחרת.

---

על הסיפור

גם מי שאינם מתפללים לאלוהים מתלבטים לפעמים במעמקי נפשם בשאלה למה אפשר לייחל. הרי איננו רוצים לקוות לעתיד חסר סיכוי ולהתאכזב, ולכן נוטים לפעמים להתאים את שאיפותינו לחלומות צנועים יחסית. הסיפור מביא שלוש עמדות דתיות שהן גם עמדות נפשיות כלפי העתיד.
התלמיד הפותח את הדיון מבקש להתפלל שתהרה אשתו אבל רק אם ההיריון יסתיים בטוב. הוא לא רוצה להתאכזב, לייחל להרפתקה מתישה שתסתיים בצורה קשה. התלמיד השני רואה את העתיד כפתוח תמיד, ומכיוון שטבעה של תפילה הוא שהמתפלל איננו שולט בעתיד, הוא מעדיף להתפלל להיריון כעת ובהמשך להתפלל לבריאותו של הוולד. רבם של השניים הולך צעד אחד נוסף, ולדעתו לא זו בלבד שאי אפשר לשלוט במה שיקרה בעתיד – אלא גם בעתיד לא נדע האם משמעות הדבר טובה או רעה. ייתכן שצער מסוים מכפר על צער אחד גדול יותר.
עמדתו של החכם מתאימה לתורת הגמול של חסידי אשכנז בימי הביניים, שבקרבם נוצר הסיפור: לדידם כל מה שקורה לאדם מחושב היטב כנגד מעשיהם, ולעיתים אדם סובל כדי למנוע ממנו סבל אחר או כדי להיטיב לו בעולם הבא.