הסיפור

מעשה באדם אחד שהיה עומד וחורש, ולפתע געתה פרתו.
עבר עליו ערבי אחד ושמע את קול געיית הפרה.
אמר לו: מי אתה?
אמר לו: יהודי אני.
אמר לו הערבי: יהודי, יהודי! הפסק לעבוד – התר פרתך והתר מחרשתך!
– למה?
אמר לו: מפני שבית מקדשם של היהודים חרב.
– מנין אתה יודע?
אמר לו: מתוך געית פרתך.
בינתים געתה הפרה פעם שניה.
אמר לו הערבי: יהודי, יהודי! המשך לעבוד – אסור פרתך ואסור מחרשתך, שהרי נולד משיח, מושיעם של ישראל.
אמר לו: מה שמו?
– מנחם שמו.
–ואביו מה שמו?
– חזקיה.
אמר לו: והיכן הוא מתגורר?
אמר לו הערבי: בבירת ערבא של בית לחם יהודה.
הלך אותו האיש ומכר פרתו ומכר מחרשתו ונעשה מוכר לבדים לתינוקות.
התחיל נכנס ויוצא ממדינה למדינה ומעיר לעיר, עד שהגיע לבירת ערבא שבבית לחם יהודה.
באו כל נשי הכפר לקנות אצלו בדים, ואותה האשה, אמו של מנחם, לא הגיעה לקנות בדים.
לפתע שמע אותו האיש את הנשים אומרות: אמו של מנחם, אמו של מנחם! בואי וקני בדים לבנך.
אמרה: הלואי שיחנקו שונאיהם של ישראל (בלשון סגי נהור אבל כוונתה לקלל את היום שנולד בנה).
אמרו לה: למה?
אמרה להן: ביום שנולד חרב בית המקדש.
אמר לה: מובטחני שבזמנו חרב ובזמנו הוא עתיד להבנות.
אמרה לו: אין לי מעות.
אמר לה: מה אכפת לי, בואי וטלי לבנך, ולאחר ימים אני בא לביתך ואת פורעת לי.
לאחר ימים בא לאותה העיר, אמר: אלך ואראה אותו תינוק מה מעשיו.
בא אצלה, אמר לה: תינוק שלך מה מעשיו?
אמרה לו: משעה שראיתני באו רוחות וסערות וחטפוהו מידי, נשאוהו והלכו להם.

---

על הסיפור

ביום שחרב המקדש נולד הגואל
במדרש שלפנינו סיפור קשה. ובו אדם שאינו שומע על החורבן, הוא עסוק בתוך מעשיו שלו ולא שם לב לאירוע הגדול והקשה שהיה לעם ישראל. הוא שומע זאת דווקא מתוך ערבי אחד ומתוך פרתו שגעתה. ברגע שהוא מבין את משמעות הדברים הוא מתחיל להקשיב. קודם כל הוא עוצר את עבודתו בעצתו של הערבי. אך לפתע, הערבי אומר לו לשוב ולחרוש כי כבר נולד המשיח. רגע אחד בית המקדש נחרב וברגע השני ואולי אפשר לומר באותו רגע נולד המשיח וקוראים לו מנחם בן חזקיה. וזה המסר העיקרי של המדרש. ביום בו יש את השבר הכי גדול נולדה גם הגאולה. גם שמו של המשיח הוא במשמעות של נחמה. אין הקב"ה חפץ בצערם של ישראל אלא בנחמתן.
בהמשך, האיש קם מתרדמתו ומייד הולך להיות מוכר בדים כדי לפגוש את האמא של המשיח ולמכור לה בדים (כנראה חיתולים ובגדי תינוקות). אך כאן באה חוסר האמונה והתקווה. דווקא אימו של המשיח לא מאמינה שבנה הוא הגואל והיא אף מקללת את בנה שנולד ביום ארור שכזה היא לא יכולה לתפוס את הסתירה שבין שבר לתקומה באותו יום בדיוק. כל הנשים מגיעות לקנות את הבדים האיש משכנע אותה ומסביר לה 'בזמנו נחרב ובזמנו עתיד להיבנות'. כלומר ביום שנחרב בית המקדש נולד בנך שהוא שליח ה' לגאול את ישראל ביום אחד מן הימים כשיעלה לפניו. ביום החורבן כבר צומחת הישועה. כך במישור הלאומי וכך גם במישור הפרטי של מי שחווה שבר.