הסיפור

במסעותיו אל מעבר להרי החושך, אחרי שביקר בקרתגינא,
הגיע אלכסנדר מוקדון אל מלך קציא, מלך ארץ הקצה.
יצאה לקראתו משלחת עם לחם עשוי מזהב ותפוחים ורימונים עשויים מזהב.
אמר להם: וכי בארצכם אוכלים זהב?
אמרו לו: והרי אוכל רגיל לא היה חסר לך בארצך, לשם מה הגעת עד אלינו?
אמר להם: לא באתי לראות את עושרכם, אלא להבין איך אתם דנים דין.
הזמין אותו מלך קציא לשבת לצידו בדין כשבאו לפניו שני אנשים.
טען האחד: האדם הזה מכר לי חורבה ובחורבה מצאתי אוצר. אני קניתי ממנו רק את החורבה ולכן האוצר לא שלי.
השיב לו השני: אני מכרתי את החורבה ואת כל מה שבה.
שאל מלך קציא את אחד מהם: יש לך בן?
אמר לו: כן.
פנה המלך לחברו ושאל: ולך יש בת?
אמר לו: כן.
אמר מלך קציא: אם כן, השיאו אותם זה לזה ותנו להם את האוצר.
ראה מלך קציא את אלכסנדר מוקדון שהוא יושב ותמה, שאל אותו: לא טוב דנתי?
ענה לו אלכסנדר: יפה דנת.
שאל מלך קציא: ואיך היו דנים דין כזה אצלך בממלכה?
ענה לו אלכסנדר: היינו הורגים את שניהם, והאוצר היה הולך למלכות.
תמה מלך קציא ושאל: השמש מאירה אצלכם?
ענה אלכסנדר: כן.
הוסיף לשאול: והשמש זורחת אצלכם?
ענה לו: כן.
שאל מלך קציא: ויש אצלכם צאן?
ענה לו אלכסנדר: כן.
קילל אותו מלך קציא ואמר: לא בזכותכם יורד הגשם וזורחת השמש אלא בזכות הצאן,
שנאמר "אָדָם וּבְהֵמָה תּוֹשִׁיעַ ה'" (תהלים לו, ז), אָדָם בִּזְכוּת בְּהֵמָה תּוֹשִׁיעַ ה'.
לסיפור הבא בסדרה: העיניים הגדולות של אלכסנדר מוקדון

---

על הסיפור

לפעמים, לנוכח מאבקי הכוח בעולם, נוטים אנשים להגיב ולומר: ככה זה. מי שלא נלחם על שלו, סופו להפסיד. הסיפור שלנו מציע אפשרות אחרת: זה לא חייב להיות 'ככה'. דמותו של אלכסנדר מוקדון משמשת בסיפור כסמל למשטר הקיים השואף לעוצמה ולממון, והסיפור מעמיד מולו אפשרות אחרת – קציא, ארץ דמיונית בקצה העולם.
כבר בפתיחה מאתגרים אנשי ממלכת קציא את ההיגיון של אלכסנדר מוקדון. הם מגישים לו מאכלים מזהב ובכך מעמידים אותו על חוסר התוחלת שברדיפת הממון והכוח שלו, שהרי האדם יכול למלא את כל צרכיו גם בלי להזדקק לזהב או לכיבוש ארצות רחוקות.
אנשי הממלכה הדמיונית מגחיכים לא רק את מעשיו של הכובש הגדול אלא גם את ההתנהגות הרגילה בעולם שלנו: במקום שבית המשפט ידון בסכסוכים שבהם כל אחד תובע לעצמו את האוצר שבמחלוקת, נאלץ בית המשפט של ארץ קציא לדון במצב שבו כל אחד מבעלי הדין חושב שהאוצר מגיע לחברו. ההשוואה בין הדין בממלכת קציא לבין התרחיש האחר שמצייר אלכסנדר, שסופו הריגת שני בעלי הדין והחרמת רכושם, מעמידה אותנו על הקשר בין תאוות הממון לבין האלימות השלטונית, ומאידך קושרת את הרצון להעניק לזולת עם הנישואין ועם הלידה.
כשם שאלכסנדר מוקדון תמה על מה שהוא רואה בבית דינו של מלך קציא, כך מלך קציא תמה על מה שהוא שומע מפיו של אלכסנדר. בזעזועו הוא קובע שהעולם שממנו בא אלכסנדר אינו מתקיים בזכות בני האדם, אלא רק בזכותם של בעלי החיים שאינם מרושעים כל כך.