הסיפור

הייתה זו שנת בצורת בסוריה. המצב הכלכלי היה בכי רע, ורבים הגיעו לידי חרפת רעב.
בצר להם החליט רבה הראשי של חאלב, הלוא היא "ארם צובה", חכם עזרא חמווי לגזור תענית על הציבור, וקרא לכל הקהל להתכנס לתפילה.
אנשים רבים הגיעו לבית הכנסת וקראו תהלים בתחינה ובבכי. ראה חכם חמווי ביניהם את אחד מעשירי העיר, ומייד פנה אליו: "מקומך אינו כאן! בשעה קשה זו עליך להיות בבית המסחר שלך ולהרוויח כסף, כך שתוכל להרבות בצדקה לעניים."
הצטער העשיר על כך שהרב מונע ממנו להשתתף בתפילה, וביקש להישאר בכל זאת עם הציבור, אך חכם חמווי התעקש:
"אמשול לך משל. משל למלך שחלה, והרופאים קבעו שעל מנת להתרפא יש לנגן לפניו ניגון המשיב את הלב. האם יבוא שר האוצר, שיש לו ידיעה בניגון, לנגן לפניו, או שיביאו לפניו מנגן מומחה שירפא את המלך בניגוניו היפים? אין ספק שיבחרו במנגן מומחה, ושר האוצר ימשיך לטפל בענייני האוצר והממלכה. אתה שר האוצר שלנו, ועליך לדאוג לפרנסת הקהילה. לעומת זאת, כוחם של העניים היושבים כאן הוא בבכי ובתחנונים. הם יתפללו לפני הבורא, והוא בטובו ייענה לשוועתם דרכך."

---

על הסיפור

חכם עזרא חמווי, רבה הראשי של חאלב שבסוריה, קורא להתכנס בבית הכנסת לצום ותפילה לנוכח הבצורת, וזאת משום שהאמונה בכוחה של תפילה לשנות את רוע הגזרה היא יסודית ביהדות. אך חכם חמווי אינו מסתפק בתפילה בלבד, אלא פועל גם בערוצים נוספים: מלבד תחינת המתפללים על הגשם, נדרשת גם השתדלות אנושית, ועל כן שולח חכם חמווי את העשיר אל בית המסחר. רק צירוף ההשתדלות אל הצום והתפילה יכול להביא לישועה שלמה.
חכם חמווי סובר שלכל אחד מבני הקהילה תפקיד שונה, ובאמצעות המשל הוא מבהיר שכשאדם אינו נמצא במקומו והרי שהוא פוגם בהתנהלות של הקהילה כולה. תפילת העניים הסובלים מן הבצורת היא טבעית וכנה, ועל כן מקומם בבית הכנסת. לעומת זאת הסוחר במשל הוא שר האוצר, ולו תפקיד חשוב – לסייע למלך (האל) לפרנס את נתיניו (העניים). על כן, ראוי לסוחר להיות בבית המסחר ולא בבית הכנסת.
מן הסיפור עולה שהדרך להתמודד עם המצב הקשה של הבצורת היא באמצעות ערבות הדדית. התמודדות זו נעשית באופן מיטבי רק כאשר כל אחד מבני הקהילה מבין שהוא חלק מתצרף (פאזל), ומכיר את מקומו בתוכו. כל אחד מבני הקהילה צריך להבין שהוא נדרש לדרך פעולה אחרת, אך הכול שותפים למאמץ הכולל: העשיר שותף לתפילת העניים, והעניים זוכים בחלקם מרווחיו של העשיר.