הסיפור

למעשה ברבי ינאי שהיה הולך בדרך, ופגש אדם שהיה לבוש בבגדים הדורים.
חשב רבי ינאי שהאדם הזה תלמיד חכם ואמר לו: תהיה מוכן להתארח אצלי?
אמר לו האיש: כרצונך.
הכניסו רבי ינאי לתוך ביתו.
שאל אותו רבי ינאי שאלות במקרא, ולא ידע אותו אדם להשיב.
שאל אותו שאלות במשנה, ולא ידע להשיב.
שאל אותו באגדה, ולא ידע להשיב.
שאל אותו בתלמוד, ולא ידע להשיב.
בברכת המזון אמר רבי ינאי לאורח: ייקח אדוני את הכוס ויברך.
אמר האורח: יברך ינאי בביתו.
אמר לו רבי ינאי: תוכל לחזור אחרי דבריי?
אמר לו: כן.
אמר רבי ינאי: כלב אכל לחם אצל ינאי.
קם האורח, תפס את רבי ינאי ואמר לו: הירושה שלי אצלך ואתה מעליב אותי?
ענה לו ינאי: איזו ירושה יש לך אצלי?
ענה לו האורח: פעם אחת עברתי מאחורי בית הספר ושמעתי שתינוקות של בית רבן משננים: "תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ משֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב" (דברים לג, ד). לא כתוב 'קהילת ינאי' אלא 'קהילת יעקב', התורה היא ירושה לכולנו.
אחרי שהתפייסו שאל רבי ינאי: ובכל זאת, מה הזכות שהובילה אותך אל שולחני?
אמר לו: מימיי לא שמעתי מאדם מילה רעה והחזרתי לו במילה רעה, ולא ראיתי שניים שמתכתשים בלי לנסות לעשות שלום ביניהם.
אמר לו רבי ינאי: כזאת דרך ארץ יש לך ואני קראתי לך כלב?!

---

על הסיפור

מלומדים נוטים לבקש את קרבתם של מלומדים אחרים ולזלזל בעמי ארצות. האדם הפשוט ובעל המידות הטובות מזכיר לרבי ינאי למי מיועד הלימוד שבשמו הוא מזלזל באחרים.
כאשר רבי ינאי מבחין באדם שנראה מכובד הוא מזמין אותו לביתו משום שהוא נראה לו כתלמיד חכם, אלא שכבר בהחלטה לארח את בעל הבגדים ההדורים נחשף הקורא לכך שהחלוקה של רבי ינאי בין תלמידי חכמים לעמי ארצות היא חלוקה מעמדית. הוא מזמין את האורח לאכול אצלו ומופתע לגלות שהאורח אדם פשוט שאינו יודע אפילו את המילים של ברכת המזון, ובתגובה משפיל אותו.
האורח אולי איננו תלמיד חכם, אך את ההשפלה הוא מבין היטב ומשיב בתביעת עלבונו בשם התורה שעליה מבסס רבי ינאי את מעמדו. התורה, הוא אומר, היא מורשה – ירושה – לעם ישראל כולו ולא רק לתלמידי החכמים. לפיכך צריכים תלמידי חכמים להיות עילית המשמשת את הציבור שאליו התורה מיועדת, אחרת הם גוזלים את ירושתו של הציבור – התורה.
כשנשאל האורח על הזכות שבידו, הוא מונה שתיים מהנהגותיו שמהן משתמעת ביקורת על רבי ינאי: הוא מנסה להשכין שלום, ואינו מחזיר מילה רעה למי שפנה אליו במילה רעה.