שתיקתו של יהודה בר מרימר
יהודה בר מרימר נכח בעת שאבא סוראה כתב נדוניה לבתו. דווקא משום שיהודה בחר לשתוק, אבא סוראה העלה את הנדוניה עוד ועוד.
רב פפא עמד להשיא את בנו לבתו של אבא סוראה, והגיע לעירו כדי לכתוב את הכתובה ולסגור את פרטי הנדוניה שנותן אבי הכלה לנישואי בתו.
שמע יהודה בר מרימר כי הגיע רב פפא לעיר, יצא לפוגשו והלכו ביחד. כאשר הגיעו לביתו של אבא סוראה נפרד יהודה מרב פפא לשלום.
אמר רב פפא ליהודה: ייכנס איתי אדוני פנימה. ואם אתה חושש לדברי שמואל שלא להיות נוכח בהעברת ירושה מבן לבת, הרי שנתינת הנדוניה לבת היא תקנת חכמים.
השיב לו יהודה בר מרימר: התקנה של נדוניה – אם נותן אותה האב מדעתו, אך מה אם מאלצים אותו?
אמר לו רב פפא: וכי אמרתי לך להיכנס ולאלץ אותו? היכנס אך אל תאלץ אותו.
אמר יהודה: עצם כניסתי היא אילוצו.
כפה עליו רב פפא להיכנס עימו ונכנסו שניהם.
ישב יהודה בר מרימר בבית אבא סוראה ושתק.
סבר אבא סוראה שיהודה כועס עליו, וכדי לפייסו כתב את כל רכושו כנדוניה לבתו.
לבסוף, כשראה שממשיך לשתוק, אמר לו: עכשיו עדיין אדוני לא מדבר? נשבע אני כי לא השארתי דבר לעצמי.
ענה לו יהודה בר מרימר: אם היית שואל לדעתי, אפילו מה שכתבת לה לא נראה לי.
אמר אבא סוראה: אם כן, אחזור בי ממה שכתבתי.
אמר יהודה בר מרימר: לא אמרתי לך שתעשה את עצמך אדם שחוזר בו מדיבורו.
איך אפשר להכריח אדם לפעול בניגוד לרצונו? יש הבוחרים באלימות או באיום. בסיפור שלפנינו האילוץ נעשה באמצעות שתיקה, ואפילו לא במכוון.
יהודה בר מרימר היה אדם חשוב ומוכר במקומו, בנו של ראש ישיבת סורא. הוא ידע כי כל מבע קטן יכול לגרום לאבא סוראה להרגיש ביקורת מצידו על גודל הנדוניה ולכן בחר לשתוק. אך במקרה הזה השתיקה ולא הדיבור, היא שפעלה וגרמה להגדלת הנדוניה בצורה לא פרופורציונלית.
אם השתיקה היא בעלת השפעה, קל וחומר הדיבור. לאחר שאבא סוראה הביע התחייבות, גם אם נעשתה בדעה שגויה, מוכיח אותו יהודה על רצונו לחזור בו מדיבורו.
