הסיפור

סיפר החלוץ נתן חופשי:
כשנסענו לארץ ישראל הגענו תחילה למלון חיים ברוך ביפו. בחדר האוכל המלא בחורים ובחורות קיבלו את פנינו ברעש גדול, פינו לנו מקום לשבת, ושאלו אותנו שאלות מכאיבות.

לצידי ישב בחור גבוה וזקוף קומה בשם הירשל שלייפר, שומר בכרם ברחובות, ששאל אותי: "למה באתם? היש עוד מעט כסף בכיסך? היום מפליגה מחוף יפו אוניה החוזרת לרוסיה ויכול אתה להספיק לחזור בה בטרם תישאר כאן ללא פרוטה בכיס".השאלות כאבו וגם העובדה שנשאלו ביידיש.

הבלגתי ועניתי לו בנחת ובעברית: "תרשה נא לנו לראות הכול בעינינו, ואחר כך נדע להחליט בעצמנו!"
אחרי שסיימנו לאכול הגיש לנו בן שיחי אשכולות ענבים טובים למראה וטעימים למאכל. אכלתי בעונג רב וכולי תמיהה: כיצד יכול אדם לבגוד בארץ המגדלת פרי נחמד כזה? תמיהתי גדלה עוד לאין שיעור כאשר סיימנו כולנו את הארוחה, והבחורים קמו והזיזו ברעש גדול את השולחנות והכיסאות הצידה, פתחו בריקוד כללי, והכריחו גם אותנו להשתתף בו כשבפיהם הזמר "שירה חדשה שיבחו גאולים". הכיצד? ריקוד בצוהרי היום ללא כל טעם וסיבה?! וזמר זה, מילים יקרות אלה של עליזי גאולה בפיהם של מוציאי דיבת הארץ רעה!

הוקל מעט ללב בהיאבקות האדירה בין חיבת הארץ וכיסופי גאולה ובין המציאות הקשה והאכזרית.

 

---

על הסיפור

כאשר הגיעו חלוצי העלייה השנייה לארץ הם עדיין לא ידעו שמעשיהם יהיו חלק ממהלך שיסתיים בהקמת מדינה יהודית. הצעירים עלו לארץ בחוסר כול כדי להיות פועלים חקלאיים והם היו בודדים והתקשו למצוא עבודה. העולה הצעיר, נתן חופשי, נתקל במלון ביפו בתחושות ייאוש של עולים שבאו לפניו, אך מצליח גם להיאחז בסיבות טובות להיות אופטימי: פירות הארץ הטובים, וריקודם הנלהב של הצעירים השרים על גאולה.
בנקודת הזמן שבו מתרחש הסיפור, האם אפשר לומר שהעולה הנלהב והאופטימי צודק יותר מהעולה הוותיק יותר, הביקורתי? לא בהכרח. לייאוש יש צידוקים מציאותיים: המציאות קשה, אבטלה, עוני ומחלות. מנגד, הצידוקים שבהם נאחז העולה הטרי אינם בהכרח הגיוניים: פירות הארץ שמלהיבים אותו לא מבטיחים עתיד מזהיר להתיישבות היהודית או לתנועת הפועלים, וגם שירים על גאולה אינם מבטיחים גאולה. אך גיבור הסיפור בוחר להיות אופטימי. בחירתו היא חסרת צידוק הגיוני, ממש כשם שהריקוד ושירת הגאולה פורצים מפי העולים הצעירים סתם באמצע היום, בלי סיבה.