לא על הצ'ק לבדו
הראשון לציון הרב עוזיאל מתפנה מעיסוקיו החשובים על מנת לתת בעצמו צדקה לענייה, משום שמאור הפנים והברכה הם חלק מן הצדקה
בכל יום שישי נהגה אלמנה ענייה להגיע אל לשכת הראשון לציון הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל לבקש תרומה. בכל פעם היא נכנסה אל הלשכה והרב היה כותב לה המחאה ומגיש לה כשהוא מרעיף עליה שפע ברכות.
באחד מימי שישי היא הגיעה אך הרב היה עסוק בעניינים לאומיים חשובים. סעדיה עוזרו ביקש להקל עליו ולתת לה את התרומה, אך היא סירבה לקבלה ודרשה במפגיע לפגוש את הרב עוזיאל. העוזר התעקש וכך גם האלמנה, עד שהרב עוזיאל ששמע רעשים קרא אל עוזרו "סעדיה! מה קרה?" העוזר השיב "הגיעה האישה של יום שישי, ואני מבקש לתת לה התרומה אך היא דורשת להיכנס".
ביקש הרב עוזיאל להכניסה ומסר לה את ההמחאה תוך שהוא מברכה בשפע ברכות. כשיצאה מן הלשכה אמר הרב לעוזרו "הרב סעדיה, כתוב 'וְלֵב אַלְמָנָה אַרְנִן' (איוב כט, יג). האלמנה היקרה הזו חושבת כל השבוע על המפגש שלנו, והברכה היא חלק מהעניין".
בכל יום שישי מקפיד הראשון לציון, הרב בן ציון חי עוזיאל, להתפנות
מעיסוקיו הרבים בעניינים לאומיים ולהעניק לאלמנה צדקה באופן אישי. הרב עוזיאל סובר שמתן צדקה אינו נמדד רק בסכום הכסף הניתן אלא גם באופן שבו מעניקים את הצדקה. בכך הרב עוזיאל מקיים את דברי הרמב"ם:
"כל הנותן צדקה לעני בסבר פנים רעות כבושות בקרקע, אפילו נתן לו אלף זהובים, איבד את זכות הצדקה והפסידה. אלא נותן לו בסבר פנים יפות ובשמחה, ומתאונן עמו על צרתו, ומדבר עמו דברי תנחומים, שנאמר 'ולב אלמנה ארנין'" (רמב"ם, הלכות מתנות עניים, פרק י הלכה ד).
ההדרכה של חכמים היא להאיר פנים משום שרגע מתן התרומה יכול להיות קשה ואף מביך, ולעיתים העני נזקק גם לתמיכה מנטלית לא פחות מעזרה חומרית.
כך הצדקה הופכת לרגע של מפגש וברכה. קבלת ברכה מהרב הראשי היא משמעותית עוד יותר לאלמנה והיא אינה מוכנה לוותר עליה.
בולטת בסיפור יכולתו של הרב עוזיאל לתת דעתו לאנשים הפשוטים ולהאיר להם מאורו בעודו עוסק בעניינים ציבוריים ולאומיים חשובים.
