התינוק והאסיר
מי יעריך יותר את החיים? מי שעצם החיים נראים בעיניו דבר טבעי או מי שמרגיש שנעשה לו נס? משל על היכולת להוקיר תודה
משל לתינוק שננטש במדבר עד שחסיד אחד ריחם עליו ואסף אותו לביתו, טיפל בו וחינך אותו עד שהגיע לבגרות. ובבגרותו השכיל להבין שהחסיד עשה עימו חסד רב במעשה צדקה זה.
לימים שמע אותו חסיד על אסיר אחד שנאסר בתנאים קשים, וסבל רעב וצער משך ימים רבים משום שלא היה יכול להחזיר חוב כספי למי שכלא אותו. נסע החסיד לאותה העיר ושכנע את האדם שהכניסו לכלא שישחרר את האסיר ויוותר לו על חובו.
אסף החסיד את האסיר לביתו, האכיל, פרנס ושיקם את האסיר עד ששב לאיתנו. והיה אותו האדם אסיר תודה לחסיד והיה מכיר בטובה הגדולה שעשה לו החסיד. והייתה הכרת התודה של האסיר גדולה יותר מזו שהכיר הילד שגדל בבית החסיד מינקותו. ולמרות שגדל התינוק ועמד על דעתו – לא הצליח להכיר תודה לחסיד באותה מידה שהודה לו האסיר. וכל אנשי השכל יודעים שהחסד והטובה שעשה החסיד עם התינוק גדולה וברורה יותר מהטובה שעשה החסיד לאסיר, ושהוא חייב להודות ולשבח את החסיד במידה רבה אף יותר.
משל פילוסופי: מי ראוי שיעריך יותר את הצלתו ממצב נואש – תינוק שננטש לבדו במדבר וניצל בזכות החסיד או אסיר משוחרר ששוחרר מכלאו?
לכאורה התינוק זכה לטיפול רב וארוך שנים ולכן היה אמור להוקיר תודה לחסיד במידה רבה יותר מאשר האסיר ששוחרר בפעולה פחות מורכבת באופן יחסי. אולם הסיפור מתאר יחס הפוך של הודיה, ודווקא האסיר מודע יותר לגודל הטובה שעשה איתו החסיד.
נראה שבמקור המשל מתייחס להשוואה בין התודה של האדם לאלוהים על עצם חייו, לבין התודה המתעוררת בעקבות הצלה יוצאת דופן, אבל אפשר להכליל ממנה לעצם היכולת שלנו לומר תודה בכל הזדמנות. המשל מלמדנו שגם לאחר שבגר התינוק לא היה יכול להודות כראוי לחסיד משום שאין לו נקודת התייחסות ומקור להשוואה.
בניגוד להנחה שלפיה התודה צריכה להיות שקולה למידת הטובה, המשל מלמד שהתודה קשורה ביכולת היחסית של האדם להבין את עומק מעשה החסד שנעשה איתו.
