הסיפור

כך סיפר פעם המשורר יעקב אורלנד:
לאחר ההודעה ברדיו על אסון 'פאטריה' התהלכו האנשים ברחובות תל אביב כמוכי הלם ולא בירכו לשלום זה את זה. ב-11 בלילה, אותו לילה, ישבנו ב'כסית', רק אנשים בודדים מחברי הבוהמה של אותו זמן. היו שם אברהם חלפי, נתן אלתרמן, אלכסנדר פן, חצקל איש כסית ואנוכי עבדכם. כל אחד מאתנו ישב בנפרד. היינו מבוישים ונדהמים, מוכי עלבון. פתאום כמו מרחוק שמענו זמר קל ומרחף של צלילי אקורדיון. הנגינה האוורירית כמו שרטה את עור התוף, כחילול קדושת הרגע הכבד. והנה נראה בפתח מנשקה בהרב, המלחין והמנגן, איש הבוהמה המופלא, רצועות האקורדיון מתוחות על כתפיו, מצחו לוהט ושערו הבלונדי מתולתל על מצחו ועיניו עצומות מהתרגשות. כן, הוא כבר ידע. גם הוא שמע את ההודעה ברדיו, הסתלק מבית הקפה שבו עבד כמנגן, ובא אלינו להיות יחד.
קשה להסביר, אבל כזו הייתה אווירת הימים ההם, תחושת היחד באסון כבשמחה. פתאום החל לפרוץ מהאקורדיון שלו זמר בלתי מושלם עדיין, בלתי מהוקצע – הזמר החסידי שלו – 'אם הופלנו', זמר ללא מילים, עירום, נוגע בתעצומות הנפש. בלי שנדברנו בינינו החל כל אחד מיושבי הקפה לחבר מילים לזמר המתפרץ. לבסוף הראינו את פרי עטינו למנשקה. הוא לא ידע לבחור וניסה את כולם כאחד. עד שפסק אלתרמן: "השיר שיהיה לנו אורך רוח לשיר אותו עד סופו, יהיה זה שיישאר" והיה זה 'אם הופלנו'.

---

על הסיפור

על הצער שגורמים אירועים קשים נוסף הצער על היעדר היכולת לומר את המילים הנכונות המתאימות לאותו רגע. בעת אסון לאומי חשים היוצרים, אנשי הבוהמה, שהמשימה למצוא מילים מוטלת על כתפיהם והם מרגישים צורך להתקבץ יחד. הצורך למצוא את המילים הנכונות הופך בסיפור למעין צורך גורלי בגאולה שתשחרר את הציבור מהצער. הסיפור מתחיל בניגון שמופיע עוד לפני שמתבהרות המילים, ומציאת המילים מתוארת כגורלית, לא כמשהו שנתון להחלטה רציונלית אלא כהחלטה ספונטנית של הלב, ורק השיר שעומד למבחן הלב הוא הנבחר.