תרנגול הודו משובח
עני החי על הקצבה שמחלק ר' חיים מצאַנז קונה תרנגול הודו יקר לשבת. הרב שומע על כך ומחליט להגדיל את הקצבה. מתן אמיתי צריך להיות על פי צורכי הנזקק.
רבי חיים מצאנז היה נוהג לתת קצבה כספית לעניים רבים, וזו הייתה פרנסתם היחידה.
יום אחד לקראת סוף השבוע ראתה אשתו של ר' חיים בשוק תרנגול הודו מפוטם ומשובח. הציע המוכר לאשת הרבי לקנות את תרנגול ההודו המשובח אבל המחיר שנדרש עבורו נראה לה גבוה מדי והיא ויתרה עליו.
אחר כך נודע לה כי בסופו של דבר אחד מן העניים מקבלי הקצבאות הוא שקנה את התרנגול המשובח. הלכה הרבנית וסיפרה את הדבר לבעלה הרב. אמרה לו: "ראה איך חיים העניים שלך. מה שהיה יקר בשבילי, קנה אחד מהם."
אמר לה ר' חיים: "כנראה צריך עני זה גם לתרנגול הודו משובח לשבת, ואני לא ידעתי זאת. אם כך, כדאי שנוסיף לו עוד על קצבתו כדי שיהיה לו כל צרכו."
ר' חיים מצאנז דואג לא רק לקיומם הבסיסי של העניים אלא גם לרווחתם, ומוכן לממן גם מותרות שהם נזקקים להם. עניים הצורכים מותרות מעוררים באופן טבעי התמרמרות. כזאת היא תגובתה של אשת הרבי. אנחנו מצפים מהעניים להסתפק בקיום מינימלי. ר' חיים נותן אמון בעני שאם הוא צורך מותרות כנראה הוא זקוק להם.
בתלמוד כבר נאמר כי יש לתת צדקה לעני לפי ציפיותיו ולא רק כדי לספק את צרכיו הבסיסיים (תלמוד בבלי, כתובות, דף סז עמוד ב). כאן מקיים ר' חיים את ההוראה המיוחדת הזאת.
באופן כללי, הסיפור עוסק בכך שחסרונו של הזולת צריך להימדד על פי תחושתו של הזולת, הצד המקבל, ולא על פי הרגשתו או דעתו של הצד הנותן.
