תקוותו של נפתלי הרץ אימבר
נפתלי הרץ אימבר חי בעוני מרוד בניו יורק. שיכור ופרוע הוא מגיע לאספה ציונית ונאלץ להאזין לשירת התקווה מאחורי דלת נעולה
נפתלי הרץ אימבר, איש ההפכים, השתוקק לשלמות בלתי מושגת ושנא את דרך הביניים. פעם אמר: ללכת צריך או לימין או לשמאל. ההליכה באמצע היא לא לכאן ולא לכאן. עוד אמר: ראוי להיות עני הגון במאה אחוזים ממש. מדוע? כי לעושר אין גבול ואין עשיר שלם בעולם. ואם להיות שיכור, אז רק כלוט, משהו פחות מכך? הפיכחון טוב ממנו. ובאמת, אימבר האנרכיסט היה עני מרוד וחסר כול. נחמתו היחידה הייתה "התקוה" שלו.
פעם, בשעה מאוחרת בלילה, בא אל האספה השנתית המפוארת של ההסתדרות הציונית בניו יורק. הלילה היה ליל חורף, והוא היה שיכור כלוט, מלוכלך וקפוא. שומר הסף המהוגן ראה בריה משונה זו – ולא הניח לו להיכנס לאולם. אימבר התחיל למחות, לצעוק ולגדף, אך השומר לא התרצה ודחף אותו החוצה. באותה שעה הסתיים הנשף: התזמרת מלווה באלפי קולות של המשתתפים הריעה את "התקווה". מייד התפכח אימבר משכרותו וכמו חייל עמד קוממיות מאחורי הדלת הסגורה ושר יחד עם הקהל את ההימנון שלו. בסיום השיר לחש לעצמו: "אכן אותי גירשתם, אולם שירי הוא הוא המרטיט ליבותיכם".
"התקווה" נכתבה על ידי אדם שהכיר מקרוב דווקא את הייאוש. המשורר נפתלי הרץ אימבר נולד בגליציה ונתפס להשכלה, לקבלה ולמיסטיקה. כאומן השירה שאף לשלמות היופי בתוכן ובצורה, וגם בחייו ביקש שלמות רדיקלית שאין להשיגה. הוא הרגיש שעדיף לעשות דברים עד הסוף מאשר להשלים עם בינוניות, ואולי זו הסיבה שמסלול חייו היה תזזיתי. הוא נע בין מדינות רבות ולא מצא מקום קבע. בצעירותו התגורר בארץ ישראל במשך חמש שנים, ביקר במושבות הראשונות והקדיש שירים ל"יהודים החדשים" שאותם פגש והעריץ.
הסיפור מתאר את אימבר בשנותיו האחרונות, בהן התגורר בניו יורק כעני מרוד עם נטייה לטיפה המרה. אימבר לא הצליח להשתלב במסגרות הציוניות כי הן בחרו בדרך מעשית של פשרה בדרך להשגת המטרה. השקפת עולמו הרדיקלית ראתה בהליכה בתלם, בדרך האמצע, כמעט פשע. אימבר אפילו הסביר את עוניו המופלג כהצלחה: לעושר אין גבול, ועל כן אי אפשר להשיג עשירות מושלמת. לעומת זאת, העני יכול להיות עני מושלם. השקפה זו, והתנהגותו התמוהה שהתלוותה לה, הביאה את אימבר להתנגשויות חוזרות ונשנות עם החברה.
לילה אחד הוא ביקש להיכנס לאירוע חגיגי של ההסתדרות הציונית. בשל מראהו העלוב השומר לא שיער שאימבר הוא מחברו של ההמנון הציוני והשאיר אותו בחוץ, מבוזה וקפוא מקור. כאשר שמע את שירת התקווה, התפכח אימבר ורוחו שבה אליו. הוא הצטרף אל הקהל בשירה נרגשת, כאחד מן הכלל. בעת השירה קולו נבלע בתוך המון קולות החולקים את התקווה להיות "עם חופשי בארצנו". בכך הגשים את אידיאל השלמות הקיצונית שרואה הצלחה אפילו בכישלון לזכות במעמד ציבורי. אילו היה בתוך האולם, תמיד אפשר היה שידרוש כבוד נכבד יותר, משרה רמה יותר, או שכר נאה יותר. אך בהיותו נטוש, גלמוד וזרוק הוא "עני הגון" ללא פשרות, הוא אינו מי שהשיג כישלון קטן אלא מי שהגיע לכישלון מפואר ושלם. ובכל זאת, סיומו של הסיפור טראגי, וכפי שנכתב במבוא להוצאה האנגלית של שיריו: "אילו רק לא היה אימבר הרע באויבי אימבר, איזה אדם גדול היה יכול להיות" (נפתלי הרץ אימבר, ברקאי השלישי, עמ' 8 [באנגלית]).
על אף שהחברה לא יכולה הייתה להכיל את האומן הקיצוני והמיוסר ודחתה אותו מקרבה, דורות של אנשים גדלים על שירת אימבר והופכים שותפים לקריאתו: "עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָתֵינוּ".
