הסיפור

הנער יחיא קאפח גדל בבית סבו הרב סאלם קאפח בצנעא, ולמד אצלו תורה ומלאכה. כנהוג בתימן, הסב שילב בחייו תורה ומלאכה, ונודע בכל רחבי תימן כצורף מופלא וישר דרך.
את יומו פתח הרב סאלם בלימוד תורה ותפילה, הקדיש שעות מספר למלאכה, ולאחריהן שב אל לימוד התורה. זמן העיסוק במלאכה היה קצוב, ומטבע הדברים תפוקתו של הרב סאלם הייתה מוגבלת. בכל שבוע הכין הרב סאלם שני צמידים המכונים "צמידי כרוך" יפהפיים, שאותם מכר ביום חמישי לסוחר שהגיע לקנותם.
הנכד יחיא הצטער על הצמצום שבו חי סבו, והחליט להגדיל את רווחיו. כיון שידע שסבו לא ירצה לעבוד יותר מן הזמן שהקציב למלאכת הצורפות, השכים מוקדם בבוקר ועמל בסתר על הכנת זוג צמידים נוסף, שתכנן למכור לסוחר שיבוא ביום חמישי.
כל השבוע חלם הנער יחיא על מכירת הצמיד הנוסף ועל סכום הכסף שיקבל עבורו, אך דווקא באותו שבוע לא הגיע הסוחר. גם הסב יחיא היה מאוכזב, וחש שהסיבה שהסוחר לא הגיע מצויה דווקא בביתו פנימה. כאשר חקר את נכדו, גילה לו יחיא על הצמיד הנוסף שביקש למכור, והתנצל על השימוש בזהב ללא קבלת רשות.
שבר הסב את הצמיד ואמר: "התאווה מעכבת את הפרנסה."

---

על הסיפור

חכמי תימן הקפידו שלא להתפרנס מן הרבנות, ועל כן עבדו לפרנסתם. רבים מהם עבדו כצורפים, מקצוע המאפשר פרנסה בנחת ובכבוד. גם הרב סאלם קאפח היה צורף, והוא ביקש לשלב בין התורה לעבודה, כך שיוכל להשקיע במלאכה את הזמן המועט ביותר שיאפשר לו להתפרנס. כך הוא ויתר על רווחים כדי שיוכל להתמסר ללימוד התורה.
נכדו יחיא, שלימים יהיה אחד מחשובי הרבנים בתימן, ביקש להרוויח מעט יותר, ולשם כך עבד בסתר וללא רשותו של סבו. כשגילה זאת הסב הוא נזף בו, ולימד אותו את סודה של הפרנסה – מי שמבקש להתפרנס בכבוד חייב לשים גבול לרצון ולכמיהה להרוויח עוד ועוד. את המסר שמלמד הרב סאלם מבטא הפתגם "תפסת מרובה – לא תפסת" – מי שאינו מסתפק במועט, בפרנסה המוכנה לו, סופו שיפסיד אף יותר.