תפילת השדה
האם מותר לעסוק בדברי חולין לפני התפילה? רבי חיים מצאנז עושה זאת, ובמפתיע לא מתעסק בענייני רוח נשגבים. מתברר שדבר זה הוא למד מיצחק אבינו.
פעם ביקר רב אחד את רבי חיים מצַאנז. והנה ראה, כי לפני שהחלה תפילת מנחה דיבר הרב עם כמה סוחרים בענייני תבואות השדה, ורק אחר כך התחיל להתפלל.
התפלא אותו הרב והרהר בלבו: "כיצד ייתכן שאדם צדיק כזה יעסוק בענייני חולין קודם התפילה?"
הרגיש ר' חיים בכך, ואמר לו: "יודע אתה כי בתורה נאמר על יצחק אבינו – 'וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה' (בראשית כד, סג). יצחק, מי שתפילת מנחה מיוחסת לו, דיבר ושח גם הוא לפני תפילתו בענייני השדה. כך נוהג גם אני."
נראה כי השאלה העומדת ברקע לסיפור זה היא: האם התפילה צריכה להיות מצב של התעלות והתנתקות מן העולם הגשמי, או להפך – עליה לנבוע מתוך העניינים ומתוך ההקשר של החיים הארציים?
את הפסוק העוסק ביצחק שיצא לשוח בשדה מפרש התלמוד כ"שיחה" של תפילה עם אלוהים. כיוון שהפסוק מתאר שהיה זה "לפנות ערב", למדו חז"ל מכך, שיצחק תיקן (=התקין, קבע) את תפילת מנחה, המתקיימת לפנות ערב (תלמוד בבלי, ברכות, דף כו עמוד ב).
ר' חיים למד מכך כי תפילתו של יצחק היא "שיחה בשדה", כלומר תפילה הקשורה אל העולם הארצי והגשמי ומתייחסת אליו.
רעיון זה נוגע בשאלה כללית יותר: האם מטרת התפילה היא להגיע אל מצב רוחני נעלה, או שמא נכון יותר להישאר במגע עם ה"שדה" – הארציות ועולם החולין?
