הסיפור

בילדותו היה רבי זאב מזְברז' שובב. כאשר התקרב בר המצווה שלו הכין אביו, רבי מיכְל מזְלוֹטְשוֹב, תפילין עבורו. כשעסק הסופר בכתיבת הפרשיות שיונחו בבתי התפילין אמר לו ר' מיכל: "לפני שתניח את הקלף בתוך הבתים הבֵא אותם אליי."
כשבא הסופר אל ר' מיכל ובידו הבתים והקלף, לקח ר' מיכל את הבתים הריקים בידיו והחל בוכה. זלגו הדמעות מעיניו ומילאו את הבתים. אחר כך שפך את הדמעות מתוך הבתים, והניח בתוכם את הפרשיות.
מאותו הרגע הפך הילד לאיש אחר, ונודע כל חייו כצדיק תמים.

---

על הסיפור

הדמעות מבטאות כנראה את כאבו של האב על התנהגותו השובבה של בנו, ואולי גם תפילה נרגשת על בנו. נוסף לכך, נראה שהדמעות מסמלות עקרונות חסידיים. על פי החסידות לא די בקיום הטכני של המצוות, אלא ראוי להוסיף לקיום הפעולות הדתיות גם ממד רגשי. בסיפור זה, הכנת התפילין כוללת לא רק את כתיבת הקלף והנחתו בתוך הבתים באופן הראוי, אלא גם בכי – המבטא רגש וחוויה. ובמילים אחרות – קיום המצוות ובכלל זה הנחת התפילין – צריך להיעשות מתוך התרגשות ועבודת הלב. ובהכללה – כאשר פעולות טובות נעשות רק באופן טכני, הן לא יגרמו לשינוי לטובה.
בהיבט החינוכי ניתן לומר כי הפעולה של האב משפיעה על בנו לטובה, אף שהאב אינו פועל לשנות אותו באופן ישיר. הוא אינו גוער בבנו ואפילו לא מדבר עמו על קשייו. אולי דווקא ביטוי עקיף כזה של רגש הוא שנוגע בלבו של הילד.