הסיפור

אמר רבי יוסי: פעם אחת הייתי מהלך בדרך ונכנסתי לחורבה אחת מחורבות ירושלים להתפלל.
בא אליהו זכור לטוב והמתין בפתח עד שסיימתי תפילתי.
לאחר שסיימתי תפילתי אמר לי: שלום עליך, רבי.
אמרתי לו: שלום עליך, רבי ומורי.
אמר לי: בני, מפני מה נכנסת לחורבה זו?
אמרתי לו: להתפלל.
אמר לי: היה עליך להתפלל בדרך.
אמרתי לו: מתיירא הייתי שמא יפסיקו עוברי דרכים את תפילתי.
אמר לי: היה עליך להתפלל תפילה קצרה.
באותה שעה למדתי ממנו שלושה דברים: למדתי שאין נכנסים לחורבה, ולמדתי שמתפללים בדרך, ולמדתי שהמתפלל בדרך – מתפלל תפילה קצרה.
ואמר לי: בני, איזה קול שמעת בחורבה זו?
אמרתי לו: שמעתי בת קול שמנהמת כיונה ואומרת: אוי לי שהחרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתי את בניי לבין האומות.
אמר לי: דע לך שלא רק פעם אחת היא אומרת כך אלא בכל יום ויום שלוש פעמים. ובכל פעם שישראל נכנסים לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונים "יהא שמו הגדול מבורך", הקדוש ברוך הוא מנענע את ראשו ואומר: אשרי המלך שמברכים אותו בביתו כך. מה יהא על האב שהגלה את בניו? ואוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם.

---

על הסיפור

רבי יוסי מתפלל בחורבה אחת מחורבות ירושלים לאחר שהרומאים החריבו את בית המקדש השני (בשנת 70 לספירה) ובתוכה הוא שומע את האל הומה כיונה. הצער האלוהי על הגלות נחשף בסיפור כרגש לגיטימי, שבו האל יכול להצטער ואף להתחרט על מעשיו.
אליהו הנביא פוגש את החכם ומעמיד בסימני שאלה את דרכי תפילתו של רבי יוסי: האם ראוי להתפלל בחורבה, שהיא מקום סכנה, או שמא להתפלל בדרך? האם להתפלל תפילה מקוצרת או תפילה מלאה? סימני השאלה אופייניים לתקופה זו. עם חורבן המקדש בטלה עבודת הקורבנות והוחלפה בתפילה של בני העם. הדרך אל האלוהים נגישה כעת לא רק לכוהנים בבית המקדש המקריבים קורבנות, אלא לכל העם באמצעות התפילה. המהפכה התרבותית הזו מעלה את שאלת היסוד: כיצד יש להתפלל? הסיפור ממחיז את המאמץ של התנאים והאמוראים בסלילת דרכי התפילה וביצירה של ההלכה שסביב לתחום זה.