הסיפור

לאחר שחמק רבן יוחנן בן זכאי מירושלים הנצורה הוא הגיע הישר לאספסיינוס, המצביא שעמד בראש המחנה הרומי הצר על העיר.
אמר רבן יוחנן לאספסיינוס: שלום עליך המלך! שלום עליך המלך!
אמר לו אספסיינוס: ברגע זה חייבת את עצמך בשתי מיתות. מיתה אחת משום שקראת לי מלך ואינני מלך – ולכן אתה נחשב למורד במלך האמיתי; ומיתה שנייה משום שאם אני מלך – מדוע לא באת אליי עד כה?
אמר לו רבן יוחנן: לגבי מה שאמרת שאינך מלך – והרי מלך אתה! אלמלא היית מלך לא הייתה ירושלים נכבשת על ידך, שהרי ירושלים אינה נכבשת אלא על ידי מלכים. זאת יודע אני מן הפסוק 'וְהַלְּבָנוֹן בְּאַדִּיר יִפּוֹל' (ישעיהו י לד): 'אדיר' הוא מלך, כפי שכתוב בפסוק אחר 'וְהָיָה אַדִּירוֹ מִמֶּנּוּ' (ירמיהו ל, כא), וה'לבנון' הוא בית המקדש, כפי שכתוב 'הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן' (דברים ג, כה).
ולגבי שאלתך מדוע לא באתי אליך עד כה – הקנאים שבינינו לא הניחו לי לעשות זאת.
אמר לו אספסיינוס: ובכן, בעניין הקנאים – במקרה שבו נחש ארסי כורך עצמו על חבית של דבש, לא תסכים עימי שאין ברירה אלא לשבור את החבית בשביל להרוג את הנחש? באותו אופן – אין לי ברירה אלא להחריב את המקדש בשביל לחסל את הקנאים המורדים בקיסרות!
שתק רבן יוחנן.
(הערת המספר: כעבור שנים הגיבו החכמים בביקורתיות על שתיקתו של רבן יוחנן, מכיוון שלדעתם יכול היה להשיב לטענתו של אספסיינוס ולומר כי אפשר לנסות להסיר את הנחש מן החבית באמצעות צבת ולהציל את הדבש.)
בתוך שיחתם הגיע שליח מרומא והודיע לאספסיינוס כי הקיסר מת, וכי חשובי הרומאים החליטו להעלות אותו על כס הקיסרות.
בשעת ההודעה היה אספסיינוס באמצע נעילת נעליו והספיק לנעול נעל אחת בלבד. כאשר ביקש לנעול את נעלו השנייה לא הצליח להעלותה על רגלו. כאשר ביקש לשלוף את נעלו הראשונה – לא הצליח לשולפה.
שאל אספסיינוס: מה מתרחש כאן?!
אמר לו רבן יוחנן: אין לך מה להיבהל. כאשר שמועה טובה מגיעה לאדם היא מרחיבה את עצמותיו, ככתוב 'שְׁמוּעָה טוֹבָה תְּדַשֶּׁן עָצֶם' (משלי טו, ל). תוכל להיחלץ ממצב זה בכך שיעבור אדם שאינך מחבב לפניך, ומפח הנפש שתחוש בעקבות כך יגרום לעצמותיך להתכווץ, ככתוב 'רוּחַ נְכֵאָה תְּיַבֶּשׁ גָּרֶם' (משלי יז, כב)).
עשה אספסיינוס כך והצליח לנעול את נעלו.
אמר לו אספסיינוס: אם אתה כה חכם, מדוע לא באת אליי עד כה?
אמר לו רבן יוחנן: הסברתי לך כבר שלא יכולתי להגיע משום שהקנאים עצרו בעדי!
אמר לו אספסיינוס: יפה. גם אני הסברתי לך שאין לי ברירה אלא להחריב את המקדש.
המשיך אספסיינוס ואמר: מתכנן אני ללכת לרומא לעלות על כס הקיסרות, ואשלח אדם אחר לכאן לסיים את כיבוש העיר. אך בטרם אלך, בקש ממני דבר ואתן לך.
אמר לו רבן יוחנן – אלו שלושת הדברים שאבקש ממך:
הצל עבורי את העיר יבנה ואת חכמיה;
אל תכחיד את שושלתו של רבן גמליאל;
והענק לי תרופות עבור רבי צדוק.
(הערת המספר: כעבור שנים הגיבו החכמים בביקורתיות על בקשותיו של רבן יוחנן, מכיוון שלדעתם הוא יכול היה לנצל את שעת החסד שניתנה לו ולבקש מאספסיינוס לבטל את רוע הגזירה ולהפסיק את המצור על ירושלים. אולם, מוסיף ואומר המספר, רבן יוחנן לא צעד בדרך זו מחשש שאספסיינוס ידחה את בקשתו מכל וכל, וכך ימנע גם את ההצלה המועטה.)

---

על הסיפור

אחרי שהצליח לצאת מן העיר הנצורה ממשיך רבן יוחנן בדרך למטרתו: לתת לעם ישראל פתח של המשכיות ותקווה, 'הצלה מועטה' אל מול החורבן הממשמש ובא. הוא נפגש עם אספסיינוס, המצביא הרומי שנשלח לדכא את המרד, ובתוך כך הפך לקיסר. במפגש מבקש רבן יוחנן מאספסיינוס להשאיר שריד לשלושת המוסדות המרכזיים של עם ישראל: שושלת רבן גמליאל – הממשיכה את ההנהגה הפוליטית; רבי צדוק – נציג הכהונה; והחשוב מכול – העיר יבנה וחכמיה, הגרעין של עולם בית מדרש שעתיד להחליף את המקדש כמרכז הרוחני של העם למשך אלפי שנים.
שני נושאים עולים בתוך השיחה בין שני המנהיגים. האחד הוא שאלת ההכרחיות של החרבת המקדש. אספסיינוס מבין כי רבן יוחנן עשוי לבקש ממנו לחמול על המקדש ולוותר על החרבתו, ולכן עוד לפני שרבן יוחנן מעלה נושא זה, גורם לו אספסיינוס להציף בעצמו את הסיבה שבעטייה דבר זה אינו אפשרי: הימצאותם של הקנאים בירושלים, אותם אלו שלא יוותרו על מרידתם בקיסרות עד שלא ייחרב המקדש. כפי שכבר עלה בתיאור היציאה מהעיר, רבן יוחנן עצמו היה ראשון המבינים כי לא הרומאים הם הגורמים לחורבן ירושלים – אלא מעשיהם הנפשעים של הקנאים. לפיכך משתתק רבן יוחנן אל מול טיעוניו של אספסיינוס ומקבל את העובדה כי נגזר על הבית להיחרב, וכי משימתו היא אינה למנוע את חורבנו המוצדק – אלא למצוא נתיב חדש לקיומו של העם היהודי.
אל תוך העיסוק בשאלת אפשרות הצלת המקדש חודר בסיפור זה גם נושא נוסף, מפתיע הרבה יותר, שאינו נוגע ביהודים ובגורלם אלא דווקא בקיסרות הרומית ובעומד בראשה. בתחילת הסיפור מבשר רבן יוחנן לאספסיינוס כי למרות שהוא לא יודע על כך, כבר הוחלט כי נבחר לשמש כקיסר הבא, ובהמשך הסיפור הוא מסייע לו להתגבר על הבעיה המוזרה שנוצרה עם ההודעה על בחירתו.
בשני המקרים מבהיר רבן יוחנן כי את הידע שברשותו הוא שואב מדרשת פסוקי המקרא. באמצעות התרחשויות אלו מתבהרים בסיפור זה לא רק משימתו של רבי יוחנן – להקים 'הצלה מועטה' בדמות בית המדרש ביבנה, אלא גם טיבו של בית מדרש זה. ההתבוננות במציאות מבעד לעדשת הקריאה הדרשנית של פסוקי המקרא מאפשרת לרבן יוחנן הבנה עמוקה וחודרת של המציאות. דרכה הוא מצליח לגעת הן בתהליכים הגדולים ביותר של ההיסטוריה האנושית – המלכתו של קיסר רומי החדש, והן בתהליכים הדקים ביותר של הפסיכולוגיה האנושית – כוחה של התרגשות בעקבות בשורה טובה, והקלות הבלתי נסבלת שבה היא חולפת בעקבות רגשי הטינה הקטנוניים ביותר. כבר בנקודה בראשיתית זו מוצגת אפוא איכותו חובקת העולם של בית המדרש ושל דרשות הפסוקים העומדות בבסיסו.