הסיפור

פעם אחת בימי נעוריו נסע רבי יצחק מווּרקי בעגלה, ועמו אחד מחבריו. בעל העגלה ציער אותם, כי לא הסכים להמתין להם כפי שהצטרכו לתפילתם.
והיה חברו של ר' יצחק מתקוטט עם בעל העגלה, ואילו ר' יצחק היה סובל ושותק. שאלו חברו: "איך יכול אתה לשתוק?"
השיב לו ר' יצחק: "אתה לא הכנת את עצמך לסבול מבעל העגלה, כי חשבת שאיש זה יכבד אותך וייטיב עמך לעשות ככל שתרצה – להאריך בתפילה ולהתנהג בחסידות, כפי רצונך. לכן כעת קשה לך לסבול שאינו עושה את רצונך. אבל אני ידעתי כבר קודם לכן את טיבם של בעלי עגלות, המענים את נפשם של הנוסעים. בשל כך, כשאני צריך לנסוע עם בעל עגלה, אני מכין את עצמי לסבול הרבה יותר ממה שסבלנו היום. בשל כך, אין אני כועס על בעל העגלה, אלא להפך – צדיק הוא בעיניי, כי ציפיתי לגרוע מכך."

---

על הסיפור

דווקא הציפיות הנמוכות וההבנה שאכזבה היא אפשרית מסייעות לר' יצחק מווּרקי לראות בעגלון "צדיק", ולשפוט אותו באופן חיובי.
העלבון שאנו חשים והפגיעה שאנו חווים הם לא רק תוצאה של מה שאומרים לנו, אלא גם של הציפיות שאנו מפתחים כלפי הזולת. כיוון שר' יצחק ציפה לכעסו של בעל העגלה, הוא לא נפגע ולא נעלב ממנו.
נוסף לכך, הכעס מופיע בסיפור כתוצאה של גאווה והערכה עצמית מוגזמת. החבר ציפה שיכבדו אותו ויעריכו את רצונו להדר ולהאריך בתפילתו, וזה הדבר שהביאו לידי כעס. באופן סמוי נרמז אולי בסיפור כי החסידות אינה ניכרת בתפילות ארוכות, אלא בתיקון המידות, בענווה וביכולת שלא לכעוס.