תורתו של החוטא
למרות שאלישע בן אבויה הפסיק לשמור את מצוות התורה ו'יצא לתרבות רעה', המשיך רבי מאיר ללמוד תורה מפיו. על דמותו המורכבת של החכם החוטא
סיפרו רבותינו: אלישע בן אבויה, החכם שהפסיק לשמור מצוות והפך ל'אחר', היה רוכב על סוסו בשבת, ורבי מאיר תלמידו היה מהלך אחריו ולומד תורה מפיו.
אמר אחר לרבי מאיר: מאיר, עליך לחזור כעת אל העיר, שהרי באמצעות צעדי סוסי מדדתי את המרחק שעברנו וכעת אנו עומדים לעבור את 'תחום השבת' (השטח סביב העיר שממנו אסור לצאת ביום השבת).
אמר לו רבי מאיר: חזור בך גם אתה ממעשיך.
אמר לו אחר: כבר שמעתי מאחורי הפרגוד השמימי את הקול האומר "שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים" (ירמיהו ג, כב), חוץ מאחר.
הפציר בו רבי מאיר ושכנע אותו לשוב עימו לבית המדרש.
כנהוג, החליטו לשאול את אחד הילדים בבית המדרש מה הפסוק שהוא לומד כעת, כדי שפסוק זה ישמש כאות וסימן לפתרון ההתלבטות.
ביקש אפוא רבי מאיר מאחד הילדים: קרא לי בבקשה את הפסוק אשר אתה לומד.
קרא הילד את הפסוק: 'אֵין שָׁלוֹם אָמַר ה׳ לָרְשָׁעִים' (ישעיהו מח, כב).
נכנסו לבית כנסת אחר, וביקשו גם שם מאחד הילדים לקרוא פסוק.
קרא הילד את הפסוק: 'כִּי אִם תְּכַבְּסִי בַּנֶּתֶר וְתַרְבִּי לָךְ בּוֹרִית נִכְתָּם עֲוֹנֵךְ לְפָנַי' (ירמיהו ב, כב).
נכנסו לבית כנסת אחר, וביקשו גם שם מאחד הילדים לקרוא פסוק.
קרא הילד את הפסוק: 'וְאַתְּ שָׁדוּד מַה תַּעֲשִׂי כִּי תִלְבְּשִׁי שָׁנִי כִּי תַעְדִּי עֲדִי זָהָב כִּי תִקְרְעִי בַפּוּךְ עֵינַיִךְ לַשָּׁוְא תִּתְיַפִּי…' (ירמיהו ד, ל).
נכנסו לעוד ועוד בתי כנסת – עד שנכנסו לשלושה עשר בתי כנסיות, ובכולם קראו הילדים פסוקים מסוג זה.
בבית הכנסת האחרון אמר רבי מאיר לילד: קרא לי את פסוקך.
קרא הילד את הפסוק: 'וְלָרָשָׁע אָמַר אֱלֹהִים מַה לְּךָ לְסַפֵּר חֻקָּי…'.
אותו הילד היה מגמגם, וכאשר קרא את הפסוק נשמעו דבריו כמי שאומר: 'ולאלישע אמר אלוהים…'.
לקח אלישע סכין, ביתר את הילד לשלושה עשר חלקים, ושלח אותם לשלושה עשר בתי הכנסיות.
(יש שאמרו כי לא ממש עשה זאת, אלא אמר כי אילו הייתה בידו סכין – כך היה עושה.)
כאשר מת "אחר" הוא הגיע לבית דין של מעלה. נגזר עליו כי לא יישפט על חטאיו משום שעסק בתורה, אך בעקבות חטאיו המרובים לא יזכה להיכנס לעולם הבא.
אמר רבי מאיר: מוטב שיישפט על חטאיו, ולאחר מכן ייכנס לעולם הבא. כדי להגשים משאלה זו חיכה רבי מאיר ליום מותו שלו, כך שיוכל לפעול לשם כך כאשר יגיע לשמיים. ואכן, לאחר שמת רבי מאיר, החל עשן להיתמר מקברו של אחר, אות לכך שהלה נשפט ונענש כעת על חטאיו.
אמר רבי יוחנן: וכי גבורה היא לתלמיד לקלות את רבו באש? חכם אחד היה בינינו ואיננו מצליחים להציל אותו? אמר: כאשר אתפוס אני את אחר בידי ואביאו לעולם הבא, מי יוכל להשליך אותו ממני?
ואכן, כאשר מת רבי יוחנן פסק העשן מקברו של אחר.
אחרי הסיפור המתאר איך אלישע בן אבויה הפך ל'אחר' כשנטש את דרך התורה והמצוות ו'יצא לתרבות רעה', סיפור זה מפגיש את הקוראים עם הניגודים החריפים המתבטאים בדמותו כחכם תלמודי שאינו מקיים את התורה שלימד בעבר. במרכז המסגרת הסיפורית עומד הקשר האינטימי והמפתיע בין אלישע ובין תלמידו הנאמן רבי מאיר – הבוחר לדבוק ברבו גם לאחר שהלה 'חצה את הקווים' ויצא מגדרי העם היהודי.
התמונה הראשונה מציפה את המתח המרכזי העומד בלב סיפורנו: המתח שבין קיום מצוות התורה ובין לימוד התורה. אלישע רוכב על סוסו ומחלל בפרהסיה את יום השבת, ולצידו פוסע רבי מאיר ולומד מפיו תורה, ממש כפי שלמד אותה ממנו בטרם 'יצא לתרבות רעה'. כאן עולה בעוצמה השאלה – כיצד עשוי להיות ערך ללימוד תורה (שבמרכזה עומדות מצוותיו של האל) ללא השאיפה לקיומן של מצוות אלו? איך ניתן להסביר את בחירתו של רבי מאיר ללמוד תורה מפיו של אדם הפועל במכוון ובמוצהר כנגד מצוות התורה עצמה?
אולם בהמשך נראה כי אלישע אינו עומד לגמרי מחוץ לעולם היהודי. במשך הלימוד המשותף היה אלישע עסוק בפעילות נוספת – הוא מדד עבור תלמידו את התחום שעד אליו מותר לו ללכת בשבת. אלישע אומנם פרץ את גדרי חוקי התורה, אך איננו שולל אותם ומסייע לתלמידו לקיים אותם. בדבריו לרבי מאיר מתגלה שהסיבה להפניית העורף שלו לעולם זה היא סיבה אישית: הוא מבין שהאל אינו רוצה בו עוד, ואינו מוכן לקבל אותו גם אם ירצה לחזור בתשובה. בסיפור מקביל המופיע בתלמוד הירושלמי, השאלה הזאת עומדת במרכז הסיפור.
ממפגשו של אלישע עם פסוקי הילדים עולה שיציאתו לתרבות רעה היא אינה פרי תיאולוגיה מחושבת, אלא של הניכור שהוא חווה מצד אלוהיו – והייאוש והזעם העולים בו בעקבות יחס זה. ביתורו של הילד האחרון והשליחה לשלושה עשר בתי הכנסיות – מעשה שמזכיר את מעשה המחאה בסיפור 'פילגש בגבעה' – מבטאים את הקשר בין התנהגותו המזעזעת ובין המחאה הנזעמת המתעוררת בו כאשר הכוחות האלוהיים הודפים שוב ושוב את ניצני ניסיונו לשוב אל עולם התורה והמצוות.
סופו של הסיפור מנכיח באופן ברור באיזה צד בוחרים החכמים במאבק של אלישע בכוחות האלוהיים העומדים כנגדו. כאן רבי מאיר כבר אינו פועל אל מול רבו ומנסה למשוך אותו חזרה, אלא יוצא כנגד המשפט השמימי המותיר את אלישע באותו מרחב של חוסר שייכות שבו עמד בימי חייו. הוא אינו מוכן לקבל את הישארותו של אחר 'מחוץ לגדר' גם בעולם הבא. הצטרפותו של רבי יוחנן – גדול חכמי ארץ ישראל שנים רבות לאחר מכן – למאבקו של רבי מאיר, מנכיחה יותר מכול את תפיסתם העמוקה של החכמים כי כוחם של לומדי התורה גדול יותר מכוח מערכת הצדק השמימית, וכי לא יוותרו על מי שהקדיש את חייו לתורה, גם אם בשמיים כבר התייאשו ממנו.
