תביא ביס
איך עורמתם של ילדים יכולה ללמד על הדרך לכפרת עוונותינו ביום הכיפורים?
בכל ערב יום הכיפורים היה רבה של סוֹכצ'ֹוב, ר' אלעזר הכהן, מרבה באכילה ובשתייה כנהוג. ביום זה היה לובש מלבושי כבוד, ונראה היה כמלאך אלוהים. מתוך שמחה ובדיחות דעת נוהג היה אז לספר מעשי צדיקים או לומר דברי חידוש מאירי עין.
פעם אחת סיפר כי רֶבּ אִיציקְ'ל, החוזה מלוּבּלין, שאל: כיצד אנו מברכים בתפילת יום הכיפורים את הברכה המסתיימת במילים "וּמַעֲבִיר אַשְׁמוֹתֵינוּ בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה"? הרי איננו יודעים אם אכן "יעביר" הקב"ה וימחל על מעשינו, ואם כך – שמא תהיה זו ברכה לבטָלה!
הסביר החוזה את הדבר במשל:
ילד אחד הביא מאכל טעים אל החֵיידֶר שבו לומדים הילדים הצעירים. רצו הילדים האחרים חתיכה מן המאכל שהביא חברם, אבל הוא סירב לתת להם. התחכם אחד הילדים ובירך בקול רם את הברכה שמברכים לפני האכילה. מיד נזעקו כל חבריו ואמרו כי ימהר הילד וייתן לזה שבירך מן המאכל שהביא, כדי שלא תהיה זו ברכה לבטלה.
כך גם אנו – הסביר החוזה – מברכים בעורמה את הברכה על מחילת אשמינו, ואז הקב"ה "מוכרח" למחול על עוונותינו, כדי שלא תהיה זו ברכה לבטלה.
על פי ההלכה היהודית, אסור כידוע לברך ברכה לבטלה, כשאין לברכה סיבה ממשית. באווירה מבודחת מסביר רבה של סוכצ'וב בשמו של החוזה כי כפי שעשה הילד במשל, גם אנו מכריחים כביכול את הבורא למחול על חטאינו כדי שלא נגיע חלילה לידי ברכה לבטלה.
המשל עוסק באכילת דבר מתיקה, והוא מזכיר גם את ההקשר שבו סופר הסיפור – ערב יום הכיפורים, יום שנוהגים להרבות בו באכילה ושתייה. מנהג זה עצמו מסמל שמחה וביטחון בכך שביום הכיפורים יימחלו עוונותינו.
גיבורי המשל הם ילדים הנעזרים בערמה ותחכום, והוא מעיד על נטייתם של החסידים לתאר את הימים הנוראים כימים שבהם מתגלה אינטימיות וקרבה אל הבורא.
