תבוטל הרבנות
ר' צדוק הכהן מנסה בכל כוחו שלא להיות רבי. עבורו, תפקיד זה הוא אילוץ, והוא מתפלל שרבנותו תיפסק במהרה.
במשך שנים ארוכות סירב רבי צדוק הכהן להפוך לרבי של חסידים.
בשנת תרמ"ח, לאחר פטירתו של חברו הנודע רבי לייבּלה איגֶר, החלו החסידים לבוא אליו, אך הוא סירב לבקשתם להיות להם לרבי. גם אשתו, חנה דבורה, אף שידעה כי אם ישמש בעלה כרבי ישתנה מצבם החומרי לטובה, סייעה לו בהחלטה זו, ואמרה: "אם תהיה לרבי יבטלו אותך מלימוד התורה."
למרות זאת, מעריציו רבו והלכו ולא הרפו ממנו, עד שבעל כורחו הפך לרבי.
באותם הימים אמר: "אם רשום אני בספרו של אדם הראשון בתור רבי, מה יכול אני לעשות. אך אם איני רשום בספר זה הריני מקווה כי בעזרת השם יתברך תבוטל ה'רבּיסְטוָוא' – הרבנות שלי במהרה."
בניגוד למה שמקובל לחשוב, רבים מאוד מן האדמו"רים הנודעים בחסידות לא רצו בתפקיד זה אלא נאלצו לקבל אותו בשל הלחץ שהופעל עליהם. העיסוק בצורכי הציבור נתפס כאקט של גאווה וגם כהפרעה וכ"ביטול תורה". ר' צדוק ואשתו חנה דבורה מוכנים לחיות חיי עוני ורק לא לקבל על עצמם את משרת האדמו"רות המכובדת.
במשפט שרבי צדוק אומר לאחֵר, שהואיל לקבל על עצמו את תפקיד הרבנות, הוא מזכיר את המדרש שלפיו כבר אדם הראשון ראה מי יהיו כל מנהיגי הדורות הבאים (תלמוד בבלי, סנהדרין, דף לח עמוד ב). כוונתו בכך כי ייתכן והדבר אינו אלא "גזֵרה משמים" שיש לקבלה. ובמילים אחרות – ר' צדוק מבין כי ייתכן ויהיה עליו לקבל את משרת הרבנות, וכי אף נועד לכך מלכתחילה.
תקוותו להפסיק להיות רבי מנוסחת בטקסט "יתבטל הרביסטווא", כינוי גנאי בפולנית לרב ממונה מטעם השלטונות, שלא היו לו בדרך כלל הכישורים הנדרשים לכך.
על פי הסיפור, הכבוד והמעמד הנלווים לתפקיד הציבורי אינם זכות אלא חובה הכרחית. ומי שנושא על כתפיו תפקיד הקשור להנהגה ציבורית צריך לחוש שאינו ראוי לכך, ואין עליו להתגאות בשל כך, אך עליו להבין שייתכן שנועד לכך.
