תאווה להשכיל
בן המלך התאווה לזונה, ודווקא בשל כך הפך מטיפש לחכם. משלו המעמיק של הבעל שם טוב עוסק ביכולת לתעל תאווה גסה למטרה נעלה וחיובית.
סיפר הבעל שם טוב:
היה בן מלך אחד שלבו ושכלו היו אטומים מלקבל דברי חכמה. פעם אחת ראה המלך שבנו תבע זונה אחת שתיעתר לו.
כיוון שראה זאת המלך שמח ואמר: "אם כוח תאווה יש בו – אוכל לפקוח את לבו."
מה עשה המלך? ציווה לאותה הזונה שלא תקבל את בנו עד שילמד איזה דבר חכמה. מרוב תשוקתו אליה, עשה הבן כדבריה ולמד כפי שנתבקש. כששב הבן ותבע את הזונה להיעתר לו, שוב אמרה לו כי לא תקבל פניו עד שילמד חכמה גדולה יותר. וכן עשה הבן, עד שלמד את כל החכמות ונעשה חכם אמיתי.
כיוון שנעשה חכם אמר: "מה לבן מלך כמוני אצל אישה זונה? מוטב שאשא בת מלך."
המלך שבמשל ידע כיצד לנצל את תשוקתו של הבן למטרה טובה וחיובית. במקום לאסור על הבן את הזונה ולדרוש ממנו לכבוש את תשוקתו, הוא מתעל את התשוקה לפעולה חיובית – רכישת ידע וחכמה. בסופו של דבר הבין הבן את השטות שבתאוותו הראשונה ותיקן בעצמו את דרכיו.
משל זה מופיע בחסידות פעמים רבות כדי להדגיש את הפוטנציאל החיובי שישנו אפילו בתאוות החומריות והגסות. תאוות החיים שבהן היא כוח שניתן לנצלו גם למטרות נעלות. באותו אופן, גם כוח האהבה והתשוקה הטבועים באדם יכולים להניע אותו לפעולות שונות. בתיעול נכון שלהם יוכלו כוחות אלו גם להביא את האדם למצב נעלה ומוסרי יותר.
