שק הכעס
מהי הדרך הנכונה להתמודד עם נטייה לרגזנות ולכעס? ולמה לפעמים הניסיון לפתור בעיה מייצר לחץ נפשי ומנטלי שאינו מועיל ואף מפריע לפתרון הבעיה?
נוהג היה רבי יחיאל מיכל מזלוטשוב ללמוד את פרשת השבוע בקריאה מתוך ספר התורה. בנו היה עומד לידו עם חומש מודפס, והיה מוסיף על הקריאה של אביו את תרגום "אוּנקלוּס" לארמית.
פעם אחת, בעודם קוראים יחד בתורה כדרכם, בא לשם איש חשוב ומפורסם, ושמו ר' יוּדְל – יהודה. אדם זה נוהג היה ללבוש שק על בשרו, מתחת לבגדיו, כדי להתייסר ולזכור את חטאיו. איש לא ידע על מנהגו של יוּדל ולא ראה את השק שעל גופו, אולם לפתע קרא אליו ר' יחיאל מיכל: "ר' יוּדל, השק שאתה לובש מיותר, שהרי אתה קפדן, כעסן. אם לא היית כעסן כזה, לא היית צריך לכך, ועכשיו שאתה כעסן – לא יועיל לך הדבר כלל."
בהזדמנויות שונות התייחסו החסידים אל הסגפנות כדבר מיותר או פסול. לאורך דורות רבים נהגו יהודים שרצו בכך לסגף את גופם ונפשם ולהתייסר, הן כהזדהות עם צרות הכלל והן כדרך לכפר על חטאיהם. רבים מן החסידים בדורות הראשונים מתוארים כמי שעזבו את דרך הסיגופים מתוך הבנה שאינה ראויה. על פי החסידים, ייסורים אלה רק מחלישים את הנפש והגוף, ועלולים לגרום לסיבוכים רגשיים ולעצבות.
ר' יחיאל מיכל עצמו מתואר בסיפור אחר כמי שהשתכנע לעזוב את דרך הסיגופים והתעניות. כאן מגלה הרבי לאיש החשוב והמפורסם, ר' יודל, כי לעתים סיגופים אינם מועילים לפתרון הבעיה שלו – הנטייה לכעס. עדיף היה שלא ילבש כלל שק מתחת לבגד – וגם לא יכעס.
ומה מציע הרבי? ייתכן שהוא רומז כי את הכעס יש לפתור בדרכים שאינן כוללות "הקפדה" על אחרים וייסורים, אלא דווקא בשמחה ובשלוות נפש.
בראייה כללית ניתן לומר כי לפעמים הניסיון לפתור בעיה מייצר לחץ נפשי ומנטלי שאינו מועיל ואף מפריע לפתרון הבעיה.
