שפל ונבזה
מכל דבריו של ר' יצחק מאיר אלתר מגור זכר החסיד את דברי רבו על כך שחסידיו נאלצים להקשיב לאדם שפל ונבזה כמוהו.
כשנפטר רבי יצחק מאיר אלתר, המכונה הרי"ם מגור, נסע אחד מחסידיו ללוּבּלין, אל רבי לֵייבּלֶה איגֶר.
כששמע ר' לייבלה שהוא מגיע מגור, שאל אותו: "תוכל לומר לי דבר אחד ששמעת מהרי"ם מגור?"
סיפר לו החסיד:
"פעם אחת נדחקו חסידים רבים לשולחנו של הרבי כדי לשמוע את דבריו. אמר להם הרבי: 'דעו לכם, כי מכיוון שחטאו ישראל ולא שמעו לדברי הנביאים הם נאלצים לשמוע דברים מאדם שפל ונבזה כמוני. עליכם להתפלל שלא תבואו לפני כל מיני "גדולים" שהם שפלים ונבזים גדולים.'"
כששמע ר' לייבלה את הדברים מפיו של החסיד נאנח אנחה עמוקה.
לאחר זמן מה סיפר החסיד: "סיפורים רבים היו לי על הרבי ודברי תורה רבים שמעתי ממנו, אבל כשר' לייבלה ביקש ממני לספר, נפל דווקא דבר זה אל פי."
כולם מבקשים לשמוע את דבריו של ר' יצחק מאיר אלתר ונדחקים אל שולחנו. אבל דומה שדווקא ההידחקות הזאת מעוררת ברבי תחושה של צער או אשמה על כך שמאזיניו אינם יכולים לשמוע מישהו נעלה ממנו. בדבריו, הוא מעביר אחריות אל חסידיו ומורה להם להתפלל שלא יצטרכו לשמוע את דבריו של אדם שפל כמוהו.
במקור, הסיפור מסופר בעברית וביידיש ור' יצחק מאיר משתמש בביטוי הדו-משמעי "אגרעסערין שפל ונבזה" שמשמעו גם "שפל ונבזה גדול" אבל גם "גדולים" כלומר אנשים מפורסמים שהם בגדר "שפל ונבזה".
החסיד מציין בהפתעה מסוימת שכשביקשו ממנו לומר משהו על רבו, הוא נזכר דווקא בדברים הללו של הרבי. כנראה שיותר מכול, התלמידים זוכרים מהרבי דווקא את אישיותו ואת יחסו לעצמו.
