הסיפור

הקדושה שבתפילת מוסף, קדושת "כתר", היא שיאה של תפילת הציבור בשבת בבוקר.
פעם אחת, בשעת קדושת "כתר", הוציא רבי אלימלך מליזַ'נְסְק את שעונו והביט בו. כששאלו אותו למה עשה זאת סיפר:
"בשעת קדושת 'כתר' הרגשתי מתיקות גדולה כל כך עד כלות הנפש. וירא הייתי שמא תכלה נפשי ואמות, חלילה, מגודל המתיקות. ולכן הייתי מוכרח להביט על חפץ של חולין, כדי להמשיך ולהחזיק את הנפש בתוך הגוף."

---

על הסיפור

בדרך כלל, בעולם המושגים שלנו, נמתחות קשתות פשוטות של ניגודים בין חיובי לשלילי: חיים ומוות, רוח וחומר, חולין וקדושה. אבל לפעמים יש שהרוחניות או היופי מציפים אותנו עד שאנחנו צריכים להתגונן מפניהם.
ר' אלימלך מליזַ'נְסְק מתאר רגע כזה. הקדושה היא שיאה של תפילת עמידה בציבור. החזנים מייחדים את מנגינותיהם הנשגבות ביותר לקדושה, והקהל כולו מצטרף אליהם. זהו הרגע שבו המתפללים מצטרפים למלאכי מרום בהקדשת שמו של הקדוש ברוך הוא: "כֶּתֶר יִתְּנוּ לְךָ ה' אֱלהֵינוּ מַלְאָכִים הֲמונֵי מַעְלָה עִם עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל קְבוּצֵי מַטָּה". בשעת הקדושה נעמד הקהל כולו דום על רגליו. נהוג גם שמי שעובר ליד בית הכנסת באותו רגע נעמד דום ומצטרף לקדושה.
רגע אחד כזה הוא הרגע שבו ר' אלימלך חש שנשמתו עומדת לפרוח ולהצטרף למלאכים, עד כדי כך שהוא מרגיש צורך דחוף לחזור מהרגע העליון הזה, שבו הזמן עומד מלכת, אל הזמן הרגיל, אל החולין.
הסיפור מספר לנו על רגע קטן, על מעשה שיש העושים אותו בהיסח הדעת, כמו מבט חטוף בטלפון הנייד. לצד הרגע הדרמטי שבסיפור אנחנו למדים עד כמה יכול מבט קצר וחטוף להחזיר אותנו אל החולין. לעתים אנחנו רוצים להתנתק מהחולין ולהעניק לעצמנו רגעים מיוחדים, אבל לפעמים, כמו בסיפור שלפנינו, הקדושה המציפה אותנו קשה מנשוא ואז צריך להיאחז בפיסת חולין פשוטה כבקרש הצלה.