שני השעונים
תיאור של רגעי חייו האחרונים של הבעש"ט בעולם. עם עצירת השעונים נעצרים חייו
בחג השבועות שבו נפטר הבעל שם טוב ערכו לפניו סעודה. בשעת הסעודה אמר הבעש"ט למשרתו שיניח לפניו בקבוק גדול של דבש. הלך המשרת והביא בקבוק קטן. ראה הבעש"ט שלא נתקיימה בקשתו ואמר: "'וְאֵין שִׁלְטוֹן בְּיוֹם הַמָּוֶת,' (קהלת ח, ח) – הנה זה סימן שכבר איבדתי את יכולת ההנהגה, ואפילו המשרת אינו מציית לי."
אחר כך אמר: "עד עתה גמלתי עמכם חסד, ועכשיו תגמלו אתם עמי חסד."
אחר כך הלך אל בית הכיסא. דאג לו המשרת, ורצה ללכת אחריו. שאל אותו הבעש"ט: "מדוע דווקא היום תרצה ללוותני? האם ניכר בי דבר מה שונה?" והלך הבעש"ט לבדו.
קודם לכך, מסר הבעש"ט לתלמידיו סימן – כאשר ייעצרו שני השעונים שבביתו, ייפטר מן העולם. והנה, כשחזר הבעש"ט מבית הכיסא ורחץ את ידיו, עצר מלכת השעון הגדול. וסבבו אנשיו אותו, שלא יראה את השעון שעצר. אמר להם הבעש"ט: "אני יודע שעצר השעון, ואיני דואג, שהרי יודע אני בבירור כי כשאצא מפתח זה אכנס מיד בפתח אחר."
ישב הבעש"ט על המיטה, וביקש שיעמדו תלמידיו סביב המיטה, ואמר להם דברי תורה. אמר להם הבעש"ט כי ישנו עמוד שבו עולים מגן עדן התחתון אל גן העדן העליון, וכך מתקיים גם בכל עולם ועולם. ועמוד זה מתקיים בכל אדם ובכל זמן, בבחינת "עולם – שנה – נפש", כמבואר בספרי הקבלה. אחר כך דרש הבעש"ט וביאר על פי דברים אלה את "סדר העבודה" שהיה עורך הכהן הגדול בבית המקדש ביום הכיפורים.
כאשר סיים, ציווה שיאמרו את הפסוקים שמלווים בהם את מיטת המת – "וִיהִי נֹעַם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ …יֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן…" (תהלים צ, יז – צא, א) ושכב וישב כמה פעמים על מיטתו, ושפתיו ממלמלות כוונות, אותיות ומילים על פי חכמת הנסתר. אט אט נחלש קולו עד שלא יכלו עוד תלמידיו להבין את המלים והאותיות היוצאות מפיו. וציווה לכסות אותו בסדין, והתחיל להזדעזע ולרעוד, כמו שהיה נוהג בתפילת שמונה עשרה. ואחר כך נח מעט ונרגע גופו, וראו שעצר השעון הקטן. המתינו התלמידים לראות אם עדיין חי רבם, ולבסוף הניחו נוצה לפני חוטמו, וראו שפסקה נשימתו.
לימים העיד ר' לייבּ קֶסלר, שהיה במקום, כי ראה את נשמתו של הבעש"ט יוצאת מגופו כמין שלהבת שצבעה תכלת.
א. תמונות אלה הן חלק מסדרה ארוכה של סיפורים המתארים את יום פטירתו של הבעש"ט, בחג השבועות של שנת תק"כ. בסיפורים אלה מתואר הבעש"ט כמי שהולך לקראת מותו בשלווה גדולה ובהשלמה שקטה, כמעט חגיגית. נושא נוסף בסיפורים אלה הוא התיאור של תהליך היפרדותו של הרבי מן העולם, כשקיומו הולך ופוחת.
ב. תיאור עצירתם של השעונים הוא משל המתאר את המוות כעצירת הזמן. תקתוקו המתמיד של השעון פוסק, והוא מקביל לעצירת החיים. תחילה עוצר השעון הגדול, ואחר כך השעון הקטן. גם קודם לכך, הביא המשרת אל הבעש"ט בקבוק קטן במקום הבקבוק הגדול שביקש, ובכך משקף הסיפור את התהליך שבו קטֵנה דמותו של הבעש"ט, ההולך ומסתלק מן העולם.
ג. הנוצה המונחת ליד חוטמו של הבעש"ט עם מותו מסמלת את הקלות שבה התעופפה נשמתו הטהורה של הרבי.
בנימין שבילי
בנימין שבילי הוא משורר וסופר.
הבעש"ט מגלה לתלמידיו את אופן הסתלקותו מהעולם בדרך מטפורית. עזיבתו, הוא אומר, תלוּוה בעמידתם מלכת של שני שעונים, המסמלים את המאבק שמתחולל בגופו מבחוץ ומבפנים: השעון הגדול הוא חיצוניותו, והקטן – פנימיותו
סיפור פטירתו של הבעש"ט הוא אחד הרגעים המרגשים ביותר בספר שבחי הבעש"ט, המשתייך לספרות הגיוגרפית (שבחי צדיקים) כמו שבחי האר"י ועוד. שבחי הבעש"ט מתאר את דמותו של רבי ישראל בן שרה לאורך חייו: ילדותו, הסתתרותו והתבודדותו בהרים, התגלותו, חייו עם בני ביתו, מעשיו ופעולותיו המאגיים והמיסטיים, העברת הידע החסידי לתלמידיו וממשיכיו, ולבסוף גם אופן פטירתו.
מדוע חשוב למספֵּר לציין פרט שולי כביכול, שהבעש"ט הלך לבית הכבוד ואחר כך חזר ורחץ את ידיו? הוא חשוב מפני שהוא מדגיש את התעקשותו של הבעש"ט להישאר עצמאי עד לרגעיו האחרונים ולשמור על פרטיותו. כשמשרתו מתכוון ללוותו לבית הכבוד, שואל אותו הבעש"ט: "מה ראית בי?" (שאלת התוכחה של אבימלך לאברהם בבראשית), וכוונתו היא: "מה אתה רואה בי שאני איני רואה בעצמי?" ובמילים אחרות: "הנח לי להתפנות לבדי." הבעש"ט נמצא בהכרה מלאה, הוא רואה ומבין כל מה שמתרחש סביבו. תלמידיו גם הם רואים אך אינם משלימים עם מה שהם רואים, ולכן הוא מגלה להם את אופן הסתלקותו בדרך מטפורית. עזיבתו, הוא אומר, תלוּוה בעמידתם מלכת של שני שעונים. מדוע שני שעונים כשיש רק בעש"ט אחד? שני השעונים מסמלים את המאבק שמתחולל בגופו של הבעש"ט מבחוץ ומבפנים – השעון הגדול הוא חיצוניותו והקטן – פנימיותו. לאחר שרחץ הבעש"ט את ידיו, השעון הגדול נעצר ומתחיל תהליך הפרידה, המנגנון הגדול והעגול שנמצא תמיד בתנועה דמם. התלמידים, שאינם משלימים עם מה שעומד לבוא, מנסים להסתיר ממנו את עצירת השעון, בפעולה שהיא גם העתקת סיבוב השעון אל רבם כדי שימשיך לחיות. פעולה זו נוגעת ללב משום שהיא מתארת את מצב התלמידים, שאינם מסוגלים להשלים עם רוע הגזרה. השעון הגדול אמנם עצר, אבל יש להמשיך את סיבובו של המאור הגדול, הלוא זה רבם.
בזמן שגופו של הבעש"ט הולך ונחלש מתעוררת נשמתו לקראת מסעה, שיהיה מנוגד לתנועת הסיבוב המחזורית של השעונים המסמנים את הזמן. היא תהיה אנכית (תנועה כלפי מעלה אל החלל). ואכן הוא מגלה לתלמידיו שיציאת נשמתו תהיה כמו במצב פרדוקסלי של כניסה החוצה או יציאה פנימה – "כי יודע אני בבירור שאצא מפתח זה תכף אכנס בפתח אחר", מהלך מיסטי כמו פתיחת שער בזמן נעילתו. הבעש"ט יושב על מיטתו, הוא הולך ונחלש, אבל רוחו אינה נחלשת, וישיבתו על המיטה מרמזת על יישוב הדעת. התלמידים, שקודם לכן סובבו אותו, יושבים עכשיו סביבו, ונוצרת צורה דמוית שעון שצירו – הבעש"ט ומחוגיו – התלמידים. עוד מעט השעון הסמלי הזה יידום, אך קודם לכך, הבעש"ט מגלה עוד פרטים על מסעו, שכזכור יהיה כלפי מעלה בטיפוס על עמוד המוליך לגן עדן התחתון והעליון. שני עולמות אווריריים יחליפו את עולם המציאות של השעונים. הבעש"ט שוכב על מיטתו ומכוון כוונות, לא מכוון שעון אלא את עצמו, הוא מכוון להיות מוכן. השלב הבא הוא האקסטזה שלקראת עליית הנשמה, הבעש"ט מבקש שיכסו אותו בסדין (אי אפשר שלא לעלות על הדעת גם תכריך), אחר כך הוא מזדעזע וחרד, כנראה לא מהמוות אלא ממה שיבוא מיד אחריו. החיוּת הפנימית נמצאת בשיאה כשהשעון הקטן עוצר מלכת – והבעש"ט נרדם סופית.
התלמידים מבולבלים, הנוצה שהניחו קרוב לאפו של המורה הנערץ מגלה את האמת המרה, ובכל זאת הסיפור לא תם. רבי לייב קעסלר, שהיה נוכח באותו רגע גדול, מספר שראה איך נשמת הבעש"ט יוצאת מגופו ועולה כמו אש תכולה (מזכיר את תכלת השמים), ואנחנו יודעים שהנשמה מטפסת מעלה על עמוד אל המרומים ועולה אל שני הגנים, התחתון והעליון.
