שני הציירים
מדוע שמח המלך על עבודתו של האדם השני, אפילו שהוא לא עשה עבודה ממשית, אלא בעיקר התחכם?
מעשה במלך אחד שבנה לעצמו ארמון. וקרא לשני אנשים, וציווה עליהם לצייר ציורים על קירות ההיכל שבארמון. על הראשון היה מוטל לצייר בחציו האחד של ההיכל, ועל השני היה מוטל לצייר בחצי האחר. וקבע להם המלך זמן, שעד אליו היו חייבים לסיים את המלאכה, והאנשים הלכו לדרכם.
אחד מהם החל מיד לטרוח ולעמול בלימוד אמנות הציור, וכשידע את המלאכה היטב – צייר בחלק ההיכל שהוטל עליו לציירו ציור יפה ונפלא מאוד. וצייר שם חיות וציפורים וכיוצא באלה ציורים נאים מאוד.
והשני לא שם לבו לגזרת המלך ולא עסק במלאכה כלל. כאשר קרב הזמן שניתן להם כדי לסיים את המלאכה, כבר סיים הראשון את ציורו. והשני החל אז להסתכל על עצמו – איך כילה את זמנו בהבל וריק ולא קיים את בקשתו של המלך. החל לחשוב: מה יעשה? הרי ודאי שלא יוכל בימים המעטים שנותרו ללמוד את אמנות הציור ולסיים את המלאכה. לבסוף עלה בדעתו רעיון. הוא הלך אל הארמון וטח את קיר ההיכל שניתן לו לציירו בטיח שחור ומבריק. כה מבריק היה הטיח, עד שניתן היה להתבונן בו כמו במראה. כשסיים את מלאכתו, תלה וילון להסתיר את מלאכתו ולהפריד חלקו וחלק חברו.
כשהגיע היום שקבע המלך, בא המלך לראות את המלאכה שעשו שני האנשים בזמן שניתן להם. תחילה ראה המלך את הקיר שבחלקו של הראשון, שהיה מצויר בציורים נאים ונפלאים מאוד, בהם ציפורים ודברים נפלאים נוספים, והכול עשוי בצורה יפה וטובה. לעומת זאת, חלקו של השני היה מכוסה בווילון, שהסתיר את האור ולא היה אפשר לראות שם דבר. אז הלך האיש השני ופתח את הווילון. מיד זרחה השמש על הקיר המבריק כמראה, ובאו הציורים הנפלאים שצייר הראשון והאירו והשתקפו בחלקו של השני. הציפורים המצוירות ושאר כל הציורים הנפלאים וכל מה שראה המלך בחלקו של הראשון – כולם נראו גם בחלקו של השני. נוסף על כך לא רק את הציורים ראה המלך משתקפים שם. הוא ראה גם את כל הכלים הנפלאים שבארמונו ואת כל הרהיטים שבו. ולא זו אף זו, שכל הרהיטים והחפצים שירצה להביא אל ההיכל – גם הם ישתקפו בחלקו של השני. והוטב הדבר בעיני המלך.
סיפור זה זכה לגרסאות עממיות רבות. ואולם בניגוד לגרסאות אחרות, בסיפורו של רבי נחמן מברסלב מוצאת מלאכתו של האיש השני חן בעיני המלך. מדוע? הרי הצדק הפואטי דורש לכאורה שהחרוץ והעמל הוא שיצליח במשימה!
אולי העובדה שהמלך בחר דווקא בשני "אנשים" שאינם ציירים מומחים מעידה כי זהו מבחן, וכי המלך אינו מצפה לתוצאה הטובה ביותר אלא להתמודדות הנכונה עם קשיים ואתגרים. הצייר השני אמנם אינו חרוץ, אבל הוא יצירתי ו"מבריק" (תרתי משמע), ונראה שהצליח להפתיע את המלך.
בסיפור כלולים יסודות של שעשוע, יצירתיות, שבירת מוסכמות ומקוריות. בקריאה זו המלך, המסמל כמעט תמיד את אלוהים, מצפה מן האדם לפעולות שיש בהן יסודות כאלה.
מתוך המשמעויות הרבות העולות מן הסיפור אפשר גם להצביע על הצייר השני כעל אדם השב בתשובה, לעומת הראשון שלא חטא כלל.
במקומות אחרים בתורתו תיאר ר' נחמן כי יכולתו של האדם לשקף בהתנהגותו את האדם הצדיק ואת הטוב היא דבר חשוב כשלעצמו – אף אם יש בכך חיקוי והשתקפות בלבד (ליקוטי מוהר"ן, חלק ראשון, תורות יט, קנג).
יאיר אגמון
סופר, קולנוען ופובליציסט ישראלי.
בעולם הזה יש כאלה שמשיגים את מבוקשם בעבודה קשה, ויש כאלה שמשיגים את מבוקשם בדרכים ערמומיות ומתוחכמות, בלי להזיע בכלל. רבי נחמן היה חלק מהעולם. הוא ידע שיש יותר מדרך אחת ללכת בה. הוא ידע שדרכים עקומות יכולות להיות יעילות יותר, והוא ידע גם לפרגן לאלו שצועדים בהן.
המורה לספורט הצמיד את המשרוקית לפה ונשף בכוח, וכל הכיתה שעטה קדימה, לריצת אלפיים מטר, שתקבע את ציון הבגרות שלנו. המסלול היה פשוט. היינו צריכים להקיף את מתחם בית הספר פעמיים. לעלות פעמיים את העליה הנוראית, לבקר פעמיים בתחנת הדלק, ולעבור פעמיים מול עיניו של המורה, שהמתין עם שעון סטופר עצום בנקודת הפתיחה.
אבל לא כולם הקיפו את בית הספר פעמיים. אלון כץ, למשל, רץ עם כולנו, עד הפניה הראשונה במסלול, ואז, כשהוא מחוץ לטווח הראייה של המורה, התגנב לחצר של בניין, והמתין בסבלנות לכיתה, שתשלים הקפה שלמה של המסלול. לסיבוב השני של הכיתה הוא דווקא הצטרף. הוא רץ לצידנו. נמרץ יותר, ונינוח יותר. לקו הסיום של הריצה הוא הגיע במקום השביעי. עם מעט מדי טיפות זיעה על המצח. המורה לספורט הקריא את התוצאה שלו בהתלהבות, והוסיף, כל הכבוד אלון, כל הכבוד.
אני זוכר את הזעם שעלה בי אז, כשהבנתי שאלון כץ סיים בתוצאה טובה יותר ממני. הייתי מסוחרר מהריצה. בקושי הצלחתי לנשום. אבל הכעס היה חזק מהכל. התלבטתי אם להלשין עליו. למען הצדק. למען ההגינות. בסוף החלטתי לשתוק.
שנים רבות חלפו מאז ימי התיכון, והבגרות ההיא בספורט, וכעת הסיפור הזה מעלה בי חיוך מוזר. אין בי טיפה של כעס על אלון כץ. להיפך. יש בי הערכה לקומבינה המבריקה שלו. לפשטות שבה הוא הצליח לעקוץ חצי ריצה. לחוצפה הנפלאה שבעקיצה הזאת. איך לא חשבתי על זה בעצמי.
אם אתם חיים כמוני בעולם הזה, גם אתם יודעים שהאמת היא שיש בו קיצורי דרך. יש כאלה שמשיגים את מבוקשם בעזרת עבודה קשה, יזע ודמעות. ויש כאלה שמשיגים את מבוקשם בדרכים אחרות, ערמומיות ומתוחכמות, בלי להזיע בכלל. החיים לא הוגנים. ואין להם משנה סדורה. לכן יש מנהיגים רוחניים בעולם. זהו כל תפקידם – לצקת משמעות אל תוך הכאוס. להגיד לנו, בקול עבה ובוטח – תקשיבו לי. יש היגיון בחיים. תעשו את מה שאני אומר לכם. ככה צריך. זאת הדרך. זה מה שצריך לעשות.
אבל רבי נחמן לא היה מנהיג כזה. רבי נחמן היה חלק מהעולם. הוא לא מכר תכסיסים וסיסמאות. כל תורותיו וסיפוריו הישירו מבט אל החיים. על הפגמים שבהם. אל העליבות שבהם. רבי נחמן ידע שאין רק דרך אחת ללכת בה. רבי נחמן ידע שדרכים עקומות, ערמומיות ומתוחכמות – יכולות להיות יעילות יותר. מפנקות יותר. רבי נחמן ידע שלפעמים בחיים האלה דווקא יש קיצורי דרך. והוא ידע גם לפרגן לאלו שצועדים בהם. לכן הוא כזה מלך.
חיפשתי לא מזמן את אלון כץ בפייסבוק. התפלאתי לראות שהוא עובד כיועץ פרלמנטרי של אחת מחברות הכנסת. מהפוסטים שלו הבנתי שיש לו כוונות פוליטיות עצמאיות, ושהוא רוצה להיות חבר כנסת בעתיד. חייכתי לעצמי חיוך מוזר, וחשבתי, איזה פראייר. ייקח לו מאה שנה להתפרסם ככה. הרבה יותר קל לכתוב ספרים.
