של מי התורה הזאת?
מדוע מתנער משה רבנו מן העובדה שאלוהים נתן לו את התורה?
סיפר רבי יהושע בן לוי:
לאחר שירד משה מהר סיני ותורתו של אלוהים בידיו, בא השטן לאלוהים ואמר לו: ריבונו של עולם, היכן היא התורה?
אמר לו אלוהים: נתתיה לארץ.
הלך השטן אל הארץ ואמר לה: היכן היא התורה?
אמרה לו הארץ: מניין לי לדעת? לך אל אלהים, 'הוּא יָדַע אֶת־מְקוֹמָהּ' (איוב כח, כג).
הלך השטן לים, ושאל אותו אם התורה נמצאת אצלו.
אמר לו הים: 'אֵין עִמָּדִי' (איוב כח, יד).
הלך אל התהום, ושאל אותה אם התורה נמצאת אצלה.
אמר לו התהום: 'אֵין בִּי' (איוב כח, יד).
חזר השטן לאלוהים ואמר לו: ריבונו של עולם, חיפשתי בכל העולם כולו ולא מצאתי את התורה!
אמר לו אלוהים: לך אל משה בן עמרם.
הלך השטן למשה ואמר לו: תורה שנתן לך הקדוש ברוך הוא – היכן היא?
אמר לו משה: וכי יעלה על דעתך שאלוהים נתן את תורתו ליצור פחות ערך כמוני?
אמר אלוהים למשה: משה, שקרן אתה?! הרי לך נתתי את תורתי!
אמר לו משה, ריבונו של עולם: את חמדתך הגנוזה שאתה משתעשע עימה כל יום – אשייך לעצמי בשביל להרבות את כבודי?
אמר אלוהים למשה: משום שמיעטת את עצמך ולא שייכת את התורה לעצמך – תיקרא התורה על שמך;
וכך כתוב: 'זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי' (מלאכי ג, כב).
למה משה מתכחש לקבלת התורה? סיפורנו מתייחס לסכנה גדולה הטמונה בתורת האלוהים: כאשר אוחז האדם את דבר האל בידיו, הוא עשוי לחשוב שהוא הפך להיות נציגו של האל עלי אדמות ושיש לו בלעדיות על דבריו. בלב הסיפור עומדת התמודדותו המופלאה של משה עם סכנה זו, והוא מבין כי למרות שהתורה ניתנה לו – היא עודנה שייכת אך ורק לאל עצמו.
הסכנה הטמונה בקבלת התורה מתגלמת בדמותו של השטן הזועם, שאינו מוכן לקבל מצב שבו אוצרו היקר ביותר של האל ניתן לישות אחרת. אלוהים, שבנדיבותו מעניק את אוצרו לבני האדם, מתעתע בשטן וגורם לו להתרוצץ ברחבי העולם במרדף אחר התורה האבודה, ובתוך מסעו מתגלה כי אפילו הכוחות האדירים של הקוסמוס – הארץ, הים והתהום – אינם זוכים למגע עם התורה האלוהית השמורה אך ורק לבני האדם.
ברגע המכריע של הסיפור, לאחר שהשטן מגלה את מקומה של התורה וחוקר את משה על אודותיה, משקר משה במצח נחושה ומודיע כי התורה אינה אצלו. משה נרתע לכאורה מפני זעמו של השטן, כשהוא יודע כי תשובה חיובית עלולה לעלות לו במחיר כבד. בהמשך מתברר כי אין מדובר כאן בשקר פשוט, אלא בעניין עדין הרבה יותר: למרות שאלוהים עצמו הכריז שהתורה נמצאת אצל משה, הרי שמשה עצמו אינו מסוגל למחשבה שהתורה האלוהית שייכת כעת לו עצמו. משה יודע כי במובן עמוק התורה האלוהית אינה עשויה להשתייך לבני האדם, למרות שהיא כביכול נתונה בידיהם. תורה האחוזה בידי האדם מאבדת את ערכה כמגע עם הפלא האלוהי – ומביאה את האדם הישר לזרועותיו של השטן.
בסופו של הסיפור אנו נפגשים עם סיבוך נוסף בנפתולי קבלת התורה: אלוהים מודיע כי דווקא משום שמשה אינו משייך לעצמו את התורה – התורה הופכת להיות שלו: 'תורת משה'. כאן אנו מגלים כי תחושתו של משה שהתורה אינה שייכת לו משקפת אומנם את האמת – אך לא את כל האמת: אלוהים אכן מעניק את התורה לבני האדם באופן מלא, ומוכן לשחרר אותה לחלוטין מאחיזתו שלו; אך באופן פרדוקסלי מתנה אלוהית זו אפשרית רק בתנאי שהאדם המקבל אותה אינו מתכוון לקחת אותה ומחבר אותה למקורה האלוהי.
