של מי הילד
הסירוב של אחד מגדולי ישראל להתאבל על בנו מניע שפחה ללמד אותו מוסר שאינו תלוי במעמד חברתי.
מעשה באחד מגדולי ישראל שלא רצה לקבל תנחומים על מות בנו.
אמרה שפחתו של בן כלבא שבוע: אני אלך ואפייסנו ואולי יקבל תנחומים.
פשטה את בגדיה הרגילים ולבשה סמרטוטים, ובאה וישבה מולו ובכתה.
אמר לה: בתי, מפני מה את בוכה?
אמרה לו: קובלת אני על גברתי, שהפשיטה אותי מבגדיי והלבישה אותי סמרטוטים אלו.
אמר לה: בתי, אין את מכירה את הכלל לפיו 'השפחה ובגדיה הכול הוא של גבירתה'?
אמרה לו: נכון – אני ובגדיי – שייכים לגברתי, וגם אתה ובנך שייכים לקדוש ברוך הוא.
אמר לה: אוי לי שלא רציתי לקבל תנחומים מגדולי ישראל וקיבלתי מן השפחה.
אחד מגדולי ישראל מסרב להתנחם על מות בנו, ואולי אף להצדיק את הדין, כמקובל במסורת ישראל. מי שמצליחה לנחם אותו היא דווקא השפחה, אישה שנשללת ממנה הזכות להתלונן גם כאשר גבירתה מנשלת אותה מכל מה שיש לה.
השפחה, שמוצגת כמי שרגילה לשהות בחברת המעמד הגבוה (כלבא שבוע ידוע כעשיר גדול) והיא אינה מוכיחה את החכם במישרין.
תלונת השפחה משמשת כמשל – כמו שבגדי השפחה שייכים לגבירה, כך הבן שייך לאל. לכן על החכם להיפרד מבנו ולהשיבו לאל כפי שציוותה ההלכה ולקבל תנחומים.
המשפט האחרון של הסיפור: 'אוי לי שלא רציתי לקבל תנחומים מגדולי ישראל וקיבלתי מן השפחה', חושף מורכבות מעמדית. נראה שהחכם אינו רק מסרב להתנחם – אלא מסרב להגיע למצב שבו אחרים ינחמו אותו על האובדן הפרטי שלו, אולי לא יבינו את כאבו. ולכן מפתיע אותו שמה שהוא לא איפשר לגדולי ישראל – הצליחה דווקא השפחה לעשות.
