שלושה הסברים לחיתוך בצל
סיפור משעשע סביב שולחנו של הרבי חיים מצאנז. על חיתוך של בצל אחד ועל שלושה הסברים למעשה. האם כל ההסברים נכונים או שכולם שגויים? סוד גדול...
רבי חיים מצאנז נהג לחתוך בעצמו את הביצה והבצלים לסעודת יום השבת. חסידים מספרים שהיה זה מראה נהדר.
פעם אחת התארח אצלו בשבת רבי יצחק אהרן אטינגר, מחברו של ספר שאלות ותשובות בהלכה, ושאל אותו מדוע הוא חותך בעצמו את הבצל על שולחן האוכל.
השיב ר' חיים לרב האורח: "כאשר חותכים את הבצל לחתיכות קטנות יש חשש שיהיה בזה משום מלאכת טחינה, ואסור לטחון בשבת, וכאשר חותכים סמוך לסעודה הרי זה חלק מהסעודה ולא נחשב כמלאכה בפני עצמה."
בהמשך הסעודה פנה ר' חיים לאחד החסידים והסביר לו אחרת: "אני חותך את הבצל בעצמי כדי לדייק במספר החתיכות," אמר והסביר: "שבת הוא היום השביעי ואוכלים בו דג שהוא בגימטריה שבע, וגם בשר ויין שסכום ספרות הגימטריה של כל אחד מהם גם הוא שבע. הבצל, לעומת זאת, סכום הספרות של הגימטריה שלו הוא ארבע עשרה, ולכן צריך לחתוך אותו לשניים, להתאים אותו למספר השבע של השבת."
בהמשך פנה לאדם פשוט שהסב גם הוא לשולחנו ואמר לו: "אם לא חותכים את הבצל סמוך לארוחה הטעם שלו נפגם, לכן אני עושה את זה ממש סמוך לאכילה."
אז אמר האורח, הרב אטינגר: "שלושה הסברים יש כאן ואף אחד מהם אינו נכון. ההסבר האמיתי הוא סוד עמוק ומי ימצאנו."
סיפורים חסידיים רבים מגוללים את מעשיו היומיומיים של הרבי, שהיו נושא להתבוננות נלהבת וקשובה של חסידיו. לפני תחילת הסיפור מסופר על כך ש"אין לתאר כמה נהדר היה לראות" את הרבי מצאנז חותך ביצה ובצל. הרבי היה אדם מכובד ואחרים הכינו את ארוחותיו אך הוא הקפיד לחתוך את הבצל בעצמו בסמוך לארוחה.
בסיפור עצמו הוא מסביר את המעשה לשלושה אנשים האוכלים על שולחנו, ולכל אחד מהם הוא נותן הסבר אחר: הרב העוסק בהלכה מקבל ממנו הסבר הלכתי, החסיד מקבל משמעות של גימטריה, והאדם הפשוט מקבל הסבר תועלתני פשוט – חיתוך לפני הארוחה משאיר את טעם הבצל הטרי.
למה יש צורך בשלושה הסברים? הסיפור כפי שהוא מובא כאן מפקיד את מוסר ההשכל בפיו של הרב האורח, איש ההלכה. בעיניו אף אחד מההסברים אינו נכון, אולי משום שבעיניו של איש ההלכה לא ייתכן שלמעשה אחד יהיו שלושה הסברים נכונים, ולכן ההסבר האמתי בעיניו הוא סוד שלא התגלה.
ייתכן שההסבר מצוי בפער שבין איש ההלכה לאדמו"ר החסידי. איש ההלכה מצפה להסבר הגיוני לכל מעשה. עבור האדמו"ר יש במעשה גם ממד אישי, מעין סוד, שהמשמעות שלו נוצרת במפגש בין האדמו"ר לאורחיו: עבור כל אחד מהם נוצקת במעשה משמעות אחרת, והריח.. אותו ריח לכולם.
