הסיפור

כאשר אירע שאחד מן החגים חל במוצאי שבת, היה ר' נפתלי מרוּפּשיץ נוהג לקצר בסעודה השלישית, המתקיימת לקראת צאת השבת. באותם הזמנים היה אומר: "אוי, שבת, שבת! אורחת חשובה את לי מאוד. אך סלחי לי – הנה הגיע אורח חשוב עוד יותר – החג הגיע! הן זהו אורח שמגיע רק שלוש פעמים בשנה." אחר כך היה מזדרז ומברך את ברכת המזון, כדי להוציא את השבת ולהכניס את החג בביתו.
ובשנים שבהן חל תשעה באב במוצאי השבת, היה מאריך ר' נפתלי את הסעודה השלישית בניגונים ובזמירות, ואומר: "אוי שבת, אורחת יקרה שלנו! נעכב אותה עוד מעט בביתנו. ואתה – תשעה באב – המתן בסבלנות, כי אינך רצוי אצלנו, והלוואי ולא היית מגיע כלל! המתן לך, ואנו נמשיך להתעלס וליהנות בחברת השבת, ולשיר ולזמר לכבודה."

---

על הסיפור

בשל כך, כשהחג סמוך לשבת, הוא ממהר להיפרד מהשבת כדי לקבל את האורח הנדיר המגיע רק שלוש פעמים בשנה.
לעומת זאת, כשתשעה באב "בא להתארח" סמוך לשבת, הריהו אורח שאינו רצוי כל כך, ולפיכך אין ממהרים להיפרד מהשבת ולקבלו.
חוויית החגים היא חוויה ממשית, של "מישהו" שמגיע אלינו. ההאנשה של הזמן הקדוש, השבת, מוכרת כבר בתקופת התלמוד. חכמים היו יוצאים לקראת השבת ומכריזים "בואי כלה". תפיסה זו הועצמה החל במאה ה-16 בצפת, עם יצירת טקס קבלת השבת. השבת הפכה ל"כלה" שמקבלים את פניה ואומרים לה "בואי כלה, בואי כלה".
ברוח שמזכירה את ההאנשה של השבת מתייחס הרבי אל השבתות והמועדים. הזמן הקדוש אינו משהו מופשט אלא אישיות שעמה משוחחים, שאותה מזמינים להתארח וליהנות עמה, או, כמו במקרה של "אורח לא רצוי" – תשעה באב, מביעים כלפיו יחס עוין…