הסיפור

בתלמוד נאמר כי העולם הזה דומה לחתונה. וכך הסביר רבי שמחה בונים מפשיסחה את המשל:
"העולם הזה דומה לחתונה. למה הדבר דומה? לאדם שהכין את כל צורכי החתונה, אך שכח לקנות את הטבעת. וכך כל ההכנות והיגיעות הרבות שעמל עליהם לא יועילו, ויהיו למפח נפש.
כך דומה האדם שעמל בעולם הזה חיים שלמים, שבעים שנה, אבל שכח לקדש את עצמו. לבסוף נמצא חובק את ידיו ואוכל את בשרו."

---

על הסיפור

ה"קדושה", כמו הטבעת במשל על החתונה, היא העיקר והסיבה, שבגללה מושקע מאמץ רב. הרגע המכריע בטקס החתונה ההלכתי הוא רגע נתינת הטבעת – זהו הרגע שבו האיש והאישה הופכים לזוג נשוי. פעולה זו נקראת בשפה ההלכתית "קידושין", ובלעדיה כל המאמץ היה לשווא.
במשל הקודר של ר' שמחה בונים, אדם יכול להעביר את כל חייו במאמצים רבים, אך בלי להוסיף לחייו את המהות, התוכן והמטרה.
הרבי משתמש במשל שבתלמוד בהקשר אחר, המשווה את החיים למסיבת חתונה שמסתיימת מהר ולכן יש למהר לאכול ולשתות, אך הופך אך את המשל על פיו כדי לומר כי יש לחיות חיים שיש בהם תוכן ומטרה. ה"קדושה" מעידה כמובן על התכלית הדתית של החיים – הקשר עם האל וניקיון רוחני ומוסרי. בהכללה עשוי מושג זה להצביע על מטרה חשובה המעניקה ערך לחיים בכללם.
במובן נוסף הסיפור עוסק ביחס שבין המאמץ והמטרה. הטבעת היא חפץ קטן ופשוט לעומת ההכנות הרבות שנעשות בדרך כלל לטקס החתונה. למרות זאת, החפץ הקטן והאירוע הקצר שקשור בו – הם הסיבה לכל המסיבה. וכך בכלל, גם מאמץ גדול משתלם בתנאי שיש בו תוכן, גם אם מועט, אך כזה שהוא חשוב ומשמעותי.