שינה של שבעים שנה
חוני המעגל תוהה על הכדאיות של נטיעת חרוב שיניב פירות בעוד שנים ארוכות וזוכה למסע בזמן
אמר רבי יוחנן: כל ימיו של חוני המעגל היה מצטער בהבנת הפסוק הזה: ״שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב ה׳ אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים״ (תהלים קכו, א). הרי מהגלות ועד שיבת ציון עברו שבעים שנה, האם יש מי שישן וחולם שבעים שנה?
יום אחד הלך חוני המעגל בדרך וראה אדם הנוטע חרוב.
אמר לו חוני: תוך כמה שנים יניב העץ פירות?
אמר לו הנוטע: בתוך שבעים שנה.
התפלא חוני: יודע אתה שתחיה שבעים שנה?
אמר לו הנוטע: 'אני מצאתי חרובים בעולם שאבותיי נטעו עבורי – וגם אני נוטע לבניי.
ישב חוני, אכל לחם, באה שינה באיבריו ונרדם. בא סלע והסתיר אותו מעין הבריות וישן שבעים שנה.
כשהתעורר משנתו ראה חוני את אותו אדם מלקט פירות מהחרוב.
אמר לו: אתה הוא שנטעת אותו?
אמר לו: אני נכדו.
אמר חוני: אם כך ישנתי שבעים שנה.
ראה את אתונו, שלעיירים שהמליטה כבר נולדו עיירים. הלך לביתו, ושאל: האם בנו של חוני המעגל ישנו?
אמרו לו: בנו כבר איננו אבל נכדו כאן.
אמר להם: אני חוני המעגל, ולא האמינו לו.
הלך לבית המדרש. שמע את החכמים שאומרים: נהירות לנו השמועות כבימיו של חוני המעגל, שכשהיה נכנס לבית המדרש, היה פותר את כל הקושיות שהיו לחכמים. אמר להם: אני הוא! ולא האמינו לו, ולא נתנו לו את הכבוד הראוי לו. חלשה דעתו, ביקש רחמים ומת.
אמר רבא: זה מה שאומרים הבריות: 'אוֹ חַבְרוּתָא אוֹ מִיתוּתָא' – 'או חברות או מוות'.
האם המשמעות של חיי האדם חורגת מעבר לשנות חייו? האם אדם יכול לקיים יחסי גומלין עם עתידו ועם עברו? הסיפור בוחן את השאלה הזאת במעין מסע בזמן שעוברת דמותו של חוני המעגל בשלושה שלבים.
שני השלבים הראשונים הם שתי תהיות של חוני:
בראשונה תוהה חוני על הפסוק מתהילים: האם אפשר לראות את שבעים שנות הגלות ושיבת ציון כרצף אחד, והרי שבעים שנה אינן חולפות כחלום.
אחר כך תוהה חוני על אדם הנוטע חרוב שלא יניב פירות בימי חייו. תשובתו של הנוטע מדברת על הקשר בין האדם לבין קודמיו וממשיכיו, קשר המתבטא במרחב המשותף שלהם המתבטא בעץ החרוב.
חלקו האחרון של הסיפור הוא מסע בזמן. חוני נרדם לשבעים שנה וכשהוא מתעורר הוא נוכח לדעת שהנוטע צדק, ונטיעותיו אמנם מתקיימות ומועילות לבני בניו. הוא גם רואה שמשפחתו מוסיפה להתקיים, וששמו הטוב בתור לומד תורה נישא בפי יושבי בית המדרש, ואך הוא איננו מצליח ליהנות משמו הטוב, משום שאיש אינו מכיר בו ואינו מזהה אותו עצמו בזמן הווה עם דמותו של חוני המוכרת מן העבר.
כך עומד חוני גם על מגבלותיו של הקשר בין הדורות. העצים עוברים מדור לדור, החמורים ממליטים דורות חדשים, המשפחה ממשיכה לחיות וגם השם הטוב נשאר, אבל האדם עצמו אינו זהה עם ההמשך שלו, איש אינו מזהה אותו, הוא מבקש את נפשו למות וכך מסיים את המסע בזמן, בהבנה שימי חייו מוגבלים.
