שותף לצער
כיצד ניסה הרבי מאַמשינוֹב לסייע לאישה שנטרפה עליה דעתה מרוב צער? ומדוע שילם על כך בבריאותו שלו?
בימי מלחמת העולם הראשונה נהרו המוני פליטים יהודים אל עיר הבירה, ורשה. גם רבי מנחם קַליש מאַמשינוֹב עקר מביתו לעיר הגדולה.
ערב אחד הופיעה בביתו אישה כשהיא רועדת כולה, ובידה כר לנשיאת תינוק. מתוך הבהלה ומתוך הדחק שבדרך נשמט התינוק מן הכר ואבד. דעתה של האישה האומללה נטרפה עליה מרוב צער, והיא צעקה ובכתה בכי נורא.
מנדל, משמשו של הרבי, פנה אליה ושאל לרצונה. "אני רוצה שהרבי יחזיר את ילדי שנשמט מן הכר," ענתה. מתוך טירופה חשדה האישה כי הרבי הוא שחטף את הילד.
כששמע הרבי את קול הבכי והצעקות ביקש ממנדל להכניס מיד את האישה אל חדרו.
כשעמדה האישה על סף חדרו של הרבי השתתקה לפתע. היא הציצה אל הרבי מבעד לאשנב שהיה קבוע בדלת, ושם עמדה כששפתיה נעות וקולה לא נשמע. כך עמדה והקשיבה למה שאמר לה הרבי:
"בת ישראל. מנעי קולך מבכי. לבי כואב ועיניי דומעות בדיוק כמוך, אימא מסכנה."
זמן קצר אחר כך לקה הרבי בהתקף לב. הזעיקו את הדוקטור הורוביץ, רופאו המסור של הרבי, והוא הרשה לעצמו לשאול: "הלוא כתוב 'וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ' (ויקרא יט, יח), ואם כך, גם את עצמו צריך האדם לאהוב, ומדוע כבוד הרבי אינו חס על בריאותו?"
הדוקטור לא קיבל תשובה על שאלתו, אבל ראה כיצד מרים הרבי את ידיו אל על, בלי שיאמר דבר.
סיפור טרגי זה מתאר עד כמה היה שותף הרבי לגורלה של האם האומללה ובכלל, לאסונות שפקדו את עם ישראל. המקור לסיפור הוא אחיינו של הרבי, שהעיד על האירועים באופן אישי.
הרבי, כמנהיג ציבור, משלם בבריאותו על המעורבות בחייהם של הפונים אליו. טענתו של הרופא כי על הרבי לאהוב גם את עצמו נענית בתנועה אילמת מצד הרבי, המרים את ידיו למעלה. הרבי אינו מסוגל להפסיק להיות מעורב, למרות הצדק שבטענת הרופא.
בסיפור בולט הניגוד שבין הרופא – איש מקצוע היודע שהאדם צריך לשמור על כוחותיו – ובין הרבי, המתמסר למלאכתו בלי גבול.
נראה כי הרבי מסרב לשמוע בעצת הרופא דווקא בגלל הפסוק "ואהבת לרעך כמוך". הרבי מזדהה באופן עמוק כל כך עם סבלם של הפונים אליו, עד שסבלם נוגע ללבו ולגופו גם יחד. וכשם שאין נחמה לאם האומללה, כך מסיים הרבי את הסיפור בהרמת ידיים המסמלת כאב, השלמה ואילמות.
