שבועת אמת שהיא שקר
בר תלמיון התכחש לכסף שהופקד אצלו, אך כשנאלץ להעיד על כך בבית המשפט, מצא שיטה מעניינת לא להישבע לשקר. סיפור על שקר לבן שהתגלה
מעשה באיש אחד שהפקיד אצל בר תלמיון מאה דינרים.
לאחר זמן הלך אליו וביקש בחזרה את כספו.
אמר לו בר תלמיון: מה שהפקדת אצלי – מסרתי בידך.
אמר לו המפקיד: בוא והישבע על כך בפני בית הדין.
מה עשה בר תלמיון? לקח קנֶה וחורר אותו, הכניס לחלל את המטבעות והלך כשהוא נשען עליו.
כאשר הגיע לבית הדין אמר למפקיד: קח קנה זה בידך ואני אשבע לך.
נשבע בר תלמיון ואמר: בפני חכמי בית הדין הטוב הזה, נשבע אני שמה שהפקדת בידי – מסרתי בידך.
בכעסו, הרים המפקיד את הקנה והטיחו לארץ. התפזרו הדינרים סביבו והוא החל ללקט אותם.
אמר לו בר תלמיון: לקט, לקט, משלך אתה מלקט.
באין מצלמות נסתרות, מכשירי הקלטה או גלאי שקר, נדרש בימים עברו אמצעי אחר כדי להבטיח את נאמנות העדות באשר לדברים שנעשים בצנעה. בעולם העתיק לשבועה בשם אלוהים היה כוח רב, בשל החשש של האנשים מעונשו של אלוהים במקרה של שבועת שקר. מכאן שמה המקראי של השבועה – "אלה", קללה.
האגדה מציגה שאלה: מהי שבועת שקר: האם הכוונה היא הקובעת או המציאות? לפי תפיסתו של בר תלמיון, המציאות היא הקובעת – ברגע השבועה הפיקדון (הכסף) נמצא בידיים של המפקיד. אך סיום האגדה מגלה לנו את דעת המספר – אמנם שבועתו לא הייתה שקר מוחלט, ובר תלמיון לא נענש בידי שמיים, אך כיוון שכוונתו הייתה לשקר – נתפס ברמאותו.
