שאלת ומצאת תאמין
חכם יוסף חיים מלמד שסוד לימוד התורה הוא העלאת שאלות וקושיות
באחת מדרשותיו שאל חכם יוסף חיים (ה"בן איש חי") מהי הדרך הנכונה ללמוד תורה, והשיב באמצעות משל המדמה את התורה לבאר מים:
מעשה באיכר שיש לו שדה אחד, שאותו השקה בעזרת תעלת השקיה. בכל קיץ האיכר עמל והתייגע בניקוי התעלה מן הבוץ והסחף שהצטברו בה כדי שלא תיסתם. האיכר ראה ברכה בעמלו, והשדה נתן פירות משובחים שפרנסו אותו בכבוד.
כששכב האיש על ערש דווי, קיבץ את ילדיו והודיע להם שהטמין אוצר בתוך התעלה, אך אינו מוכן לגלות להם היכן. יצאו הילדים אל השדה וחפרו את התעלה לאורכה ולרוחבה. הם לא מצאו אוצר, אך בעל כורחם פינו את התעלה מן הסחף והבוץ, וכך הושקה השדה היטב בשנה שלאחר מכן.
כאשר נכזבו הילדים ממציאת האוצר המובטח, כעסו על אביהם המנוח. אך כשראו את השדה פורח ומפיק יבול רב, הבינו כי זהו האוצר שאביהם טמן בשדה, וגמרו אומר לעשות כך כל שנה.
את הנמשל לתורה הסביר חכם יוסף חיים כך: "הלומד את התורה צריך גם הוא לחפור ולעדור באמצעות שאלות וקושיות, וכך תוכל התורה להשקות שדהו ולהפרות אותו."
בעיני חכם יוסף חיים שאלות, קושיות וויכוחים אינם בגדר מוֹתרוֹת, אלא תנאי הכרחי להבנת התורה. לומד שאינו מעלה שאלות ואינו נתקל בקשיים, אינו יורד לעומקם של הדברים, ועל כן רק לימוד המלווה בשאלות ובקושיות מאפשר לברר את הדברים עד תומם. לעומת זאת, אם הלומד יימנע מלשאול שאלות ולהקשות על התורה, ילך לימודו ויתנוון.
דימוי המים שבו משתמש ה"בן איש חי" לתורה מאפשר הסבר נוסף לחשיבות השאלות: הקשיים בלימוד יוצרים צימאון ותחושת מחסור, ורק מי שצמא יכול לחוש שהתורה מרווה את נפשו.
