הסיפור

ישבו חכמים אחדים ודיברו על הרומאים.
פתח רבי יהודה ואמר: כמה נאים מעשי הרומאים: בנו שווקים, בנו גשרים, בנו מרחצאות.
רבי יוסי שתק, ורבי שמעון בן יוחאי אמר: כל מה שתיקנו – לא תיקנו אלא לצורך עצמם. בנו שווקים – להושיב בהם זונות, מרחצאות – לעדן בהן את עצמם, גשרים – ליטול מכס מן העוברים עליהם.
הלך יהודה בן גרים וסיפר את דבריהם עד שהגיעו לשלטונות.
החליטו במלכות הרומית: יהודה שפיאר את המלכות – יעלה למעמד גבוה, יוסי ששתק – יגלה לציפורי, ושמעון שגינה את המלכות – ייהרג.
הלך רבי שמעון בר יוחאי ובנו והתחבאו בבית המדרש, ובכל יום אשתו הייתה מביאה להם לחם ומים.
כאשר הגזרות החמירו אמר לו לבנו: נשים דעתן קלה, אני חושש שאם יענו את אמא היא תגלה להם היכן אנחנו מסתתרים.
הלכו והתחבאו במערה, והתרחש נס ונברא להם עץ חרוב ומעיין מים בפתח המערה.
והיו האב והבן פושטים את בגדיהם כדי שלא ייתבלו והיו יושבים עד צווארם בחול וכל היום [היו] לומדים.
לפני התפילה היו מתלבשים, ולאחר מכן מסירים את הבגדים וחוזרים ללמוד בתוך החול.
כך ישבו האב והבן שתים עשרה שנים במערה, עד שבא אליהו ועמד על פתח המערה ואמר: "מי יודיע לשמעון בר יוחאי שמת הקיסר ובטלו הגזירות?"
שמעו ויצאו מן המערה. ראו אנשים שהיו חורשים וזורעים ואמרו: אנשים אלו אינם לומדים תורה! הם מניחין את לימוד התורה שהוא חיי עולם ועוסקים בחיי שעה!
וכל מקום שהתסכלו עליו – מייד נשרף.
יצאה בת קול מהשמיים ואמרה: להחריב את עולמי יצאתם? חזרו למערתכם!
חזרו למערה וישבו בה שנים עשר חודשים נוספים.
אמרו: משפט רשעים בגיהינום – שנים עשר חודש – לכן גם אנחנו כבר רשאים לצאת.
יצאה בת קול מהשמיים ואמרה: צאו ממערתכם!
יצאו מהמערה, וכל מקום ששרף רבי אלעזר, היה אביו רבי שמעון מרפא ומשקם.
אמר לו רבי שמעון: בני, די לעולם בי ובך.
בערב שבת בין השמשות ראו אדם רץ וצרורות הדסים בידו.
אמרו לו: הלא צרור אחד יספיק לך?
ענה להם האיש: אחד כנגד הפסוק "זָכ֛וֹר֩ אֶת־י֥֨וֹם הַשַּׁבָּ֖֜ת" (שמות כ, ח), ואחד כנגד "שָׁמ֛֣וֹר אֶת־י֥וֹם֩ הַשַּׁבָּ֖֨ת" (דברים ה, יב).
אמר רבי שמעון לבנו: ראה כמה חביבות המצוות על בני ישראל.
והתיישבה דעתם.

---

על הסיפור

הסיפור דן במתח שבין לימוד סגור, קיצוני וסגפני, ובין היכולת לחיות חיים אמיתיים הכרוכים בפשרות עם אילוצי המציאות ואינם מוקדשים רק לתורה או לקדושה. עונש המוות שנגזר על האב ובנו הופך אותם למתים-חיים. הם קבורים בחול וחיים במערה שהיא תחום סגור ומבודד, המאפשר להם להתחמק מלהתייחס לתרבות של חיי היום-יום. כך הסיפור מעמיד את התורה מול החיים.
כאשר שני החכמים יוצאים מהמערה ורואים שאנשים חיים את חייהם הגשמיים – חמתם בוערת בהם והם שורפים את העולם באמצעות הכוחות העל-טבעיים שהעניק להם לימוד התורה הסגור והסגפני. האל לא רוצה בלימוד שיבעיר את העולם, ולכן שולח אותם לשנת לימוד נוספת במערה על מנת שימתנו את האופי ההרסני של הלימוד המופשט שאין בו סובלנות כלפי המציאות. אולם גם התיקון הוא בעל אופי משונה – הבן שורף והאב משקם ומרפא את כל מה שהבן שורף. כך אנו למדים שרבי שמעון אומנם מסוגל לחיי מעשה שמחוץ למערה, אבל בנו זקוק להשגחת אביו על מנת שיוכל לחיות בעולם.
דעתם של החכמים מתיישבת ויחסם לעולם מתמתן רק כשהם רואים את האדם שרץ לכבד את השבת בצמחים ריחניים, ואיננו מסתפק באחד אלא מוסיף כנגד שני האזכורים של המצווה בעשרת הדיברות. האהבה הקיימת לתורה בתוך העולם מראה להם שהניגוד בין התורה לבין העולם איננו הכרחי.