הסיפור

ר' שמעון הלך לטבריה ופגש בדרך את אליהו הנביא. אמר לו אליהו: שלום עליך מורי. אמר לו ר' שמעון: במה עוסק הקב"ה ברקיע? אמר לו: בעניין הקורבנות, ואומר דברים חדשים בשמך. אשריך! באתי להקדים לך שלום וכן לשאול אותך דבר אחד.
שאל אותו אליהו הנביא: בישיבת הרקיע שאלו שאלה: בעולם הבא אין אכילה ושתייה. אם כן, כיצד כתוב "בָּאתִי לְגַנִּי אֲחֹתִי כַלָּה אָרִיתִי מוֹרִי עִם בְּשָׂמִי אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם דִּבְשִׁי שָׁתִיתִי יֵינִי עִם חֲלָבִי" (שיר השירים ה, א)? איך ייתכן שמי שאינו אוכל ושותה אומר "אָכַלְתִּי" ו"שָׁתִיתִי"?!
אמר ר' שמעון: ומה השיב להם הקב"ה?
אמר לו אליהו: הקב"ה אמר "יאמר בר יוחאי את התשובה", ולכן באתי לשאול אותך.
ענה ר' שמעון כך: הקב"ה אוהב את כנסת ישראל עד כדי כך שהוא שינה את מעשיו מן הרגיל. אומנם בדרך כלל אין הוא רגיל באכילה ושתייה – אך הואיל ובא אל כנסת ישראל הוא עושה כרצונה ואוכל ושותה בגלל האהבה. דומה הדבר לכלה שנכנסת לחופה ורוצה לאכול – ראוי שיאכל חתנה עימה אף שאין דרכו לעשות כך. וכך כתוב "בָּאתִי לְגַנִּי אֲחֹתִי כַלָּה": הואיל ובאתי אליה להיכנס עימה לחופה – "אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם דִּבְשִׁי".
ומכאן למדים דרך העולם: אם אדם מזמן אליו אדם אחר, צריך האורח לעשות רצון המארח על אף שאין דרכו בכך. ואם חתן בא אל הכלה והיא מציעה לו אבנים לשכב עליהם – יקבל זאת ברצון על אף שדרכו לשכב בכרים וכסתות.
כך גם כאן: "אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם דִּבְשִׁי" – בגלל אהבת הכלה הוא אוכל ושותה. וכך גם המלאכים ששלח הקב"ה לאברהם לא אכלו ולא שתו אלא בשביל אברהם.
אמר לו אליהו לרשב"י: מבטיח אני לך שדבר זה רצה הקב"ה רצה לומר, אך משום שלא רצה להחזיק טובה לעצמו לפני כנסת ישראל, שאל אותך. אשריך שאדונך משתבח בך ברקיע!

---

על הסיפור

במרכז הסיפור עומד היחס של האל כלפי האדם או עם ישראל ("כנסת ישראל"). בישיבה השמיימית שבה לומדים תורה עם האל, נשאלה שאלה על הפסוק משיר השירים "בָּאתִי לְגַנִּי אֲחֹתִי כַלָּה אָרִיתִי מוֹרִי עִם בְּשָׂמִי אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם דִּבְשִׁי שָׁתִיתִי יֵינִי עִם חֲלָבִי" (שיר השירים ה, א). מן הפסוק, שנדרש בזוהר על עבודת הקורבנות, עולה קושייה חמורה: כיצד האל, שאינו נזקק לאכילה ולשתייה, מזין עצמו מן הקורבנות ואף מעיד על עצמו "אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם דִּבְשִׁי שָׁתִיתִי יֵינִי עִם חֲלָבִי"? באופן מפתיע האל שולח את אליהו הנביא לשמוע את התשובה מרבי שמעון בר יוחאי, הדמות המרכזית בספר הזוהר, המורה הגדול היודע את סתרי התורה.
תשובתו של רשב"י לאליהו הנביא מלמדת עיקרון יסודי: כאשר אדם מתארח אצל אחר, עליו לנהוג כמנהג המקום, גם אם משמעות הדבר היא לנהוג בעצמו פחיתות כבוד. כך, כאשר הגיעו המלאכים לבקר את אברהם באוהלו הם אכלו ושתו למרות שאין מנהגם כך; כאשר אישה מזמינה את בן זוגה ללון בביתה על הארץ עליו להיעתר גם אם הוא רגיל לישון במיטות נוחות. לפי רשב"י, זה העיקרון שנקט הקב"ה בעניין הקורבנות: אכן אין הוא אוכל ושותה, אך מתוך אהבתו לעם ישראל, המקריב לפניו קורבנות, הוא נעתר להם וניזון מן הקורבנות.
אם כן, תשובת הזוהר לקושייה אינה נמצאת במישור התיאולוגי אלא במישור הרגשי והאתי: האל אוהב את עם ישראל, ובשל אהבתו אותם הוא מכבדם ונוהג כמנהגם.
באופן מעניין, גם סיפור המסגרת שבתוכו מובא רעיון זה מלמד על אותו עקרון ממש. כפי שעולה מסוף הסיפור, על אף שהאל ידע את התשובה לשאלה שנשאלה ברקיע, הוא ביקש לשומעה דווקא מחכם בשר ודם כדי 'לא להחזיק טובה לעצמו'. גם כאן האל מיישם את העקרון שעליו מצהיר רשב"י: מתוך אהבתו לרשב"י – או לבני האדם בכלל – הוא מבקש להשען ולהסמך על ר' שמעון ולשמוע את קולו ואת דעתו באשר לאופן שבו יכבד את בני האדם.