רצח בבית המקדש
בסוף ימי הבית השני הפכה עבודת המקדש לחזות הכול, עד שאחד הכוהנים רצח את חברו על גבי המזבח. כיצד הגיב רבי צדוק על מאורע זה?
בתקופת הבית השני, כדי להכריע מי מן הכוהנים יזכה בביצוע העבודות הנחשקות בבית המקדש, היו הכוהנים הצעירים עורכים ביניהם תחרות ריצה על גבי הכבש העולה אל המזבח. הכוהן שהיה מנצח בתחרות היה זוכה בביצוע העבודה.
פעם אחת התחרו שני כוהנים זה בזה בריצה על גבי הכבש. כאשר ראה אחד מהם שחברו מקדים אותו ומגיע לקו הסיום – הכשיל אותו במתכוון. בתגובה נטל חברו סכין מן המזבח ותקע לו בליבו.
כאשר הבין רבי צדוק מה אירע, נעמד על מעלות רחבת המקדש ואמר:
שמעוני בית ישראל אחינו. נאמר בתורה כי אם נמצאת גוויית אדם מוטלת בשטח פתוח ולא נודע מי רצח אותו, יש לבדוק מהי העיר הקרובה ביותר למקום הרצח, וזקני אותה העיר מחויבים להביא קורבן 'עגלה ערופה' (דברים כא, א-ט) כדי ליטול אחריות ולבקש כפרה.
הבה ונמדוד, המשיך רבי צדוק ואמר במרירות, מיהם הזקנים האחראים להביא קורבן 'עגלה ערופה' במקרה שלפנינו: זקני העיר ירושלים, או שמא זקני המקדש.
מייד געו כל העם בבכי.
לאחר מכן בא אביו של הכוהן שנרצח ואמר לנוכחים:
אחינו, אני כפרתכם, אנא הסירו דאגה מלבכם; רואה אני כי בני עדיין לא מת לגמרי, ולכן סכין הקודש שבו נשחט עדיין לא נטמאה בטומאת המת.
מכאן למדו חכמים כי בגלל עוון שפיכות דמים מסתלקת השכינה מישראל והמקדש נטמא.
התמונה שמשרטט סיפור זה באה לייצג את תמונת המצב של בית המקדש השני, ליבו הרוחני של עם ישראל, בשלהי ימיו.
הסיפור מצייר מציאות מזעזעת שבה עבודת המקדש הופכת לערך הבלעדי של העולם היהודי, וגורמת להיעלמותם של הערכים המוסריים הפשוטים והבסיסיים ביותר. כוהן רוצח את חברו רק מפני שביקש לגזול ממנו את עבודת המקדש הנחשקת, ואילו אביו של הנרצח, במקום לזעוק זעקת שבר על רצח בנו או לנסות להצילו, עסוק בשאלה האם הסכין הקדושה שבה נרצח הספיקה להיטמא בעודה נעוצה בחזה בנו – או שמא ניתן להציל אותה מן הטומאה.
כהנגדה לתמונה קודרת זו, עומדת דמותו של רבי צדוק, שבוחר להזכיר את הטקס המקראי של 'עגלה ערופה'. במוקד טקס זה עומדת התפיסה שהאחריות על רצח אינה מוטלת רק על כתפיו של הרוצח, אלא הוא כישלון של החברה כולה – ובייחוד של מנהיגיה, המחויבים לעמוד ולהצהיר במקום הרצח "יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת־הַדָּם הַזֶּה, וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ" (דברים כא, ז).
למעשה, הנסיבות שבהן מתקיים טקס עגלה ערופה הן הפוכות לחלוטין מנסיבות הרצח בסיפור זה: טקס העגלה מתבצע כאשר אדם נרצח במרחב הפתוח ורוצחו אינו ידוע; כאן לעומת זאת, הרצח נעשה בפומבי, בלב ליבו הרוחני והחברתי של העם. אך דווקא ניגוד זה מדגיש את האירוניה המרה העומדת בבסיס דבריו של רבי צדוק: אם רצח שנעשה בשולי החברה מחייב את החברה ואת מנהיגיה בנטילת אחריות, מה נעשה ברצח שנעשה לאור יום במרכז המקודש שלה? מהי משקלה הנורא של האשמה המוטלת במקרה זה על כתפי המנהיגים שכבר אינם יכולים לטעון "עינינו לא ראו"? ומי יוכל אפוא לכפר על דם האדם שנשפך על מזבח אלוהים?
שאלתו של רבי צדוק נותרת ללא מענה, אך היא מוסיפה לרחף על מעל מרחץ הדמים שעתיד להתנהל במקום זה שנים לא רבות לאחר מכן, עם חורבנו של המקדש ויציאת העם לגלות.
