הסיפור

מעשה ברופא יהודי גדול שבא לפניו חולה, והרופא נואש מלרפא אותו. אותו חולה לא יכול היה לדבר. כשהגיע הבעש"ט (הבעל שם טוב) לאותו מקום, לקחו אותו אל החולה. הבעש"ט ביקש שיבשלו לחולה מרק של בשר כדי שיוכל לדבר.
לאחר ששתה החולה מן המרק טיפל בו הבעש"ט עד שהבריא.
הרופא הגדול, שהתייאש קודם מהחולה, בא אל הבעש"ט ושאל אותו איך ריפא את החולה, שהרי הגידים שלו היו פגועים וכשהגידים פגועים, כבר אי אפשר לרפאם.
השיב הבעש"ט לרופא: "אתה הבנת את החולה ומחלתו באופן גשמי ואילו אני באופן רוחני. דע לך שיש לו לאדם רמ"ח (248) איברים ושס"ה (365) גידים, וכנגדם יש בתורה רמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה. כשהאדם עובר עברה, נפגם הגיד או האיבר שלו שכנגד המצווה, ואם הוא עובר על הרבה מצוות לא תעשה, נפגמים אצלו הרבה גידים, ואין הדם זורם בהם והוא נמצא בסכנה. אני דיברתי עם הנשמה של החולה, והנשמה שלו הסכימה לעשות תשובה, וכך האיברים והגידים של החולה באו על תיקונם ויכולתי לרפא אותו."

---

על הסיפור

שאלה גדולה שמעסיקה רבים היא השאלה מהן הסיבות למחלות. בסיפורנו, על פי שיטתו של הרופא הדגול, המחלה היא תופעה פיזיולוגית – הגוף חולה ואת הגוף יש לרפא, וכשלא ניתן לרפאו עוזבים את החולה לנפשו. הבעש"ט מציג את המחלה כתוצאה של יחסי נפש-גוף: כשהנפש מתקלקלת גם איברי הגוף נפגמים. את הכישלון של הרופא מצליח לתקן הבעש"ט כשהוא מטפל במחלה בצורה דיאלקטית של יחסי נפש-גוף, כי הם מחוברים זה לזה ואי אפשר לנתקם.

בזווית אישית

תוך טיפול שקושר בין גוף לנפש, הבעש"ט לא רק מצליח לרפא את החולה, אלא גם את הרופא שהתייאש מטיפול בחולה
בסיפור זה מוצגות שתי תפיסות של חולי: אחת מנסה להתמודד עם מה שחולים בו, והשנייה עם מה שחולים ממנו. שאלה גדולה בנוגע למחלותיו של האדם היא השאלה, אם המחלה היא תוצאה של חולשת הגוף או של חולשת הנפש, ואם יש קשר בין גוף ונפש בנוגע להופעתן של מחלות. בתחילת הסיפור אנו קוראים על רופא יהודי גדול, גם יהודי וגם גדול, ולא סתם רופא, רופא שככל הנראה היה אומר את ברכת "רופא חולים" שבתפילת עמידה. ואותו רופא מתייאש מלרפא חולה שבו הוא מטפל. ייאושו של הרופא חשוב מאוד בסיפור זה. הוא מדגיש את הפער בין תוארו של הרופא לפועלו, שהרי נכשל והתייאש מן החולה.
ייאושו של הרופא הנו פועל יוצא מתפיסתו את המחלה, שנדמית לו כתופעה אוטונומית של הגוף. על פי תפיסתו, גוף האדם הנו דבר גשמי המתפקד כמו מכונה, לכן כשהוא מתקלקל ואי אפשר לתקנו אין יותר תקווה. הרופא, אף שהוא יהודי, אין מבחינתו מקום להופעת שאלות מוסריות ואמוניות בתהליך הריפוי, בשבילו הרפואה היא דבר טבעי ומדעי, וזו הסיבה שהוא קובע באופן מוחלט שאין להשיב את הגידים לתיקונם. קביעה זו מבטאת סוג של כפירה, שהרי אפשר עדיין להתפלל לשלומו של החולה ולא להגיע למצב של ייאוש. בניגוד לרופא שנכשל, הבעש"ט מתגלה בסיפור זה כמרפא מסוג אחר, הוא מין רופא מאגי, שהשמועה על כוחו בריפוי כבר עשתה לה כנפיים, ולכן מביאים אותו אל החולה. מיד עם הגיעו אל החולה מבקש הבעש"ט בקשה פשוטה, אפשר לומר מובנת מאליה, עד שכמעט נדמה שהוא מתלוצץ כשהוא מבקש שיגישו לחולה מרק בשר. האם כך מרפאים מחלה קשה? מה באמת עשה הבעש"ט?
מסופר על החולה שאינו יכול לדבר. יש לו מין מחלה שקשורה בפה ובמתרי הקול, ולכן הבעש"ט מתחיל את פעולת הריפוי בפה, כשהוא מבקש שהחולה יטעם מרק בשר. למה מרק בשר? האם בגלל האמונה שהוא מחזק את הדם והגידים? האם הבעש"ט רואה גם הוא במחלה דבר שנגרם מחולשה פיזית ואינו אלא אירוע אוטונומי של הגוף? לדעתי לא כך הוא הדבר. אני רואה את דרך הריפוי של הבעש"ט כדרך הפועלת בשני מישורים, גוף ונפש, גלוי וסמוי. מרק הבשר המחזק את הגוף הוא גם מה שממרק את בשרו של החולה ומשחררו מחטאיו, הרי ידוע שאותו חולה חטא הרבה. רפואתו של הבעש"ט היא רפואה מאגית, מכיוון שהיא מצליחה להפעיל את הרוחני על ידי הגשמי, ושתיית המרק הופכת גם לפעולה פנימית של מירוּק. כשפיו של החולה נפתח, המרק נכנס לגוף החולה והנשמה הפגומה מתחילה להתנקות, החולה יכול לשוב ולדבר, ובדיבורו מושבת אליו בריאותו.
אם נדמה שבזאת נגמר הסיפור, טעות היא. הבעש"ט מרפא בסיפור זה לא רק את החולה אלא גם את הרופא, ששואל את הבעש"ט כיצד הצליח לרפא את מה שאי אפשר לרפא. הבעש"ט מספר לרופא את סיפורו של החולה ואגב כך גם את סיפור כישלונו שלו כשהתייאש. כך יצא הרופא נשכר כשנזדמן לו ללמוד תורת רפואה שלא הייתה ידועה לו קודם לכן. זהו הדבר המפליא ברבים מהסיפורים על אודות הבעש"ט. הם פועלים בכמה רבדים, חלקם סמויים ואנו עלולים להחמיצם, כמו בסיפור זה שבו החולה הסמוי הוא הרופא הגדול. ולכן אחד השמות שאפשר לתת לסיפור זה הוא – "איך לרפא את הרופאים המיואשים".