הסיפור

סיפר החסיד הרב יוסף לווינשטיין:
בשנת תרל"ב זכיתי להיות בשבת במחיצתו של רבי ראובן הורוביץ, רבה של העיר דמביצה שבפולין.
מאז היותו בן שתים-עשרה לא היה ר' ראובן ישן בשבת, אלא היה רוקד לכבודה של שבת המלכה כל היום והלילה.
ואנשי העיר היו נחלקים לארבע משמרות, כדי לרקד ולזמר עמו כל השבת.
אותה השבת שבה שהיתי במחיצתו הייתה במהלך שבעת ימי אבלו על אמו.
אף על פי כן גם באותה השבת רקד כדרכו, ואמר לי: "הלוא אסור לנהוג אבלות בפרהסיה ביום השבת. ואני, אם לא ארקוד יש בכך אבלות בפרהסיה."

---

על הסיפור

ר' ראובן שמח ומתרגש מן השבת באופן יוצא דופן – הוא רוקד בשבת לאורך כל שעות היממה. הביטוי שמופיע בנוסח המקורי של הסיפור הוא "רוקד כנגד שבת מלכתא", כמו שרוקדים לפני כלה. הוא חש את נוכחותה של השבת כאישה, כלה או מלכה, והוא רוקד מולה בשמחה עצומה.
על פי ההלכה, בשבת שחלה באמצע ימי אבלות אין לנהוג מנהגים המסמלים אֵבֶל בציבור (בפרהסיה), אלא רק בצנעה. ר' ראובן מרחיב את העיקרון עד כדי כך שהוא ממשיך ורוקד כל השבת, כיוון שאם לא יעשה כך, ייחשב הדבר עבורו כאבלות בציבור.
דבר זה מעיד לא רק על תפיסתו ההלכתית אלא גם על גודל תשוקתו לשמוח ביום השבת.
באופן אחר ניתן לומר כי האמירה ההלכתית מעידה על כך שלפעמים, למרות הנסיבות העצובות והקשות, יש לשמוח בכוח ובכוונה.