הסיפור

אמר רבי אברהם מרדכי מגור:
יהודי אחד ניצחני. כשנכנסתי פעם לחדרי, והנה יהודי ניגש אליי ומוסר לי פתקה ובה בקשה. אמרתי לו:
"האמן לי שאין לי פנאי אף רגע אחד."
ענה אותו יהודי ואמר:
"לי יש למעלה מעשרים שנה פנאי לטפל בבתי החולנית, ולרבי אין בשבילה אף רגע אחד?"

---

על הסיפור

המשפט הכואב שאמר החסיד לרבו טלטל את הרבי. הוא הבין כי ה"רגע" הקצר שמבקש החסיד קשור לעשרים שנה של ייסורים וכאב. הרבי מבין כי גם אותם רגעים קצרים אינם דבר של מה בכך, אלא מקופלים בהם סיפורים ארוכים ומורכבים.
תובנה זו גרמה לרבי להכיר בכובד האחריות הרובץ עליו, כמי שאנשים פונים אליו לקבלת עצה וברכה.
באופן כללי מלמד הסיפור כי אדם העסוק בסיוע לאחרים או בהנהגה והובלה צריך להבין שעליו להיות מעורב בחיים של אנשים, בייסוריהם ובתקוותיהם. ה"פנאי" שהתבקש הרבי לתת לחסיד הוא היכולת להתפנות לצרכיו של אחר ולפנות אליו באופן קשוב ואמפתי.