ראשיתו ואחריתו של אלישע בן אבויה
רבי מאיר מנסה לשכנע את אלישע בן אבויה כי הוא יכול לתקן את חטאיו ולשוב בתשובה. בתגובה מספר לו אלישע את שהתרחש בברית המילה שלו
רבי מאיר היה יושב ודורש בבית המדרש של טבריה ביום השבת.
באותה שעה עבר בקרבת מקום רבו אלישע בן אבויה, החכם שהפסיק לשמור מצוות ו'יצא לתרבות רעה' כשהוא רכוב על סוסו. באו ואמרו לרבי מאיר: רבך עובר מחוץ לבית המדרש. הפסיק רבי מאיר באמצע דרשתו ויצא אל אלישע.
אמר לו אלישע: במה עסקת בדרשתך? אמר לו רבי מאיר: עסקתי בפסוק המתאר את הברכה שניתנה לאיוב לאחר כל יסוריו: 'וַה' בֵּרַךְ אֶת־אַחֲרִית אִיּוֹב מֵרֵאשִׁיתוֹ' (איוב מב, יב). שאל אותו אלישע: וכיצד פירשת פסוק זה? אמר לו רבי מאיר: פירשתי אותו על פי הפסוק המופיע לפניו: 'וַיֹּסֶף ה' אֶת־כָּל־אֲשֶׁר לְאִיּוֹב לְמִשְׁנֶה' (איוב מב, י); כלומר – שבסוף חייו היה עושרו כפול פי שניים מן העושר שהיה לו בראשית חייו. אמר לו אלישע: חבל על החכמים שאבדו ואינם עוד בינינו. רבי עקיבא רבך לא היה מפרש כמוך, אלא פירש כך: 'וַה' בֵּרַךְ אֶת־אַחֲרִית אִיּוֹב מֵרֵאשִׁיתוֹ' – בזכות המצוות הרבות שעשה בראשית חייו.
המשיך אלישע ושאל: כיצד המשכת את דרשתך לאחר מכן? אמר לו רבי מאיר: ציטטתי פסוק מספר קהלת: 'טוֹב אַחֲרִית דָּבר מֵרֵאשִׁיתוֹ' (קהלת ז, ח). שאל אותו אלישע: וכיצד פירשת פסוק זה? אמר לו רבי מאיר: פירשתי כי אחרית החיים פעמים רבות טובה יותר מראשיתם. למשל: אדם שילדיו מתו כאשר היה צעיר אך בזקנותו נולדו לו ילדים שזכו לחיים; אדם שבראשית חייו כשל בעסקיו אך בסוף ימיו הצליח בעסקים; וכן אדם שלמד תורה בצעירותו ושכחה אך בזקנותו שב ללמוד ונתקיימה התורה בזיכרונו.
אמר לו אלישע: חבל על החכמים שאבדו ואינם עוד בינינו. רבי עקיבא רבך פירש זאת בדיוק להיפך: אחריתו של אדם עשויה להיות טובה רק כאשר היא ממשיכה את ראשיתו, כלומר רק כאשר גם הראשית היא טובה.
המשיך אלישע ואמר: פירוש זה של רבי עקיבא מתאים בדיוק לסיפור חיי העגום. וכך היה המעשה:
אבויה אבי היה מן האנשים החשובים והעשירים בירושלים. ביום שבו בא למול אותי הזמין את כל חשובי ירושלים למסיבת הברית ובהם גם שני גדולי החכמים בדורו – רבי אליעזר ורבי יהושע, והושיב אותם בחדר נפרד. לאחר שאכלו ושתו כל האנשים החשובים החלו למחוא כף ולרקוד.
אמר רבי אליעזר לרבי יהושע: כל עוד אלו עוסקים בשלהם – הבה ונעסוק אנו בשלנו. ישבו ועסקו בדברי תורה, והמשיכו מן התורה לנביאים ומן הנביאים לכתובים. ירדה אש מן השמיים והקיפה אותם.
אמר להם אבויה: רבותיי, האם באתם לשרוף את ביתי עליי? אמרו לו: חס ושלום. אלא יושבים היינו ולומדים את התורה, ומן התורה עברנו לנביאים, ומן הנביאים – לכתובים. והיו דברי התורה שמחים בפינו כביום בו ניתנו מסיני. והייתה האש עוטפת את דברי התורה כפי שעטפה אותם בסיני, שנאמר 'וְהָהָר בּוֹעֵר בָּאֵשׁ עַד־לֵב הַשָּׁמַיִם' (דברים ד, יא). אמר להם אבויה אבי: רבותיי, אם כך היא כוחה של תורה, נשבע אני שאם יחיה הבן הזה אקדיש את חייו לתורה.
אבי לא הקדיש אותי לתורה משום שהבין את משמעותה העמוקה של התורה, אלא רק בשל המראה המופלא שראה, ולכן כל התורה שלמדתי לא חדרה אל תוכי ולא התקיימה בליבי, ולבסוף עזבתיה.
לאחר זמן מה חלה אלישע ומותו קָרַב.
באו ואמרו לרבי מאיר – רבך נוטה למות.
אמר רבי מאיר לאלישע: אין אתה חוזר בך ממעשיך הרעים ומתחרט עליהם?
אמר לו אלישע: ואם אחזור בי – תתקבל חרטתי בשמיים ויקבלו את רצוני לשוב בתשובה?
אמר לו רבי מאיר: כתוב במפורש בספר תהלים 'תָּשֵׁב אֱנוֹשׁ עַד־דַּכָּא וַתֹּאמֶר שׁוּבוּ בְנֵי־אָדָם' (תהלים צ, ג); כלומר דיכאונה ועצבותה של הנפש הן הפותחות את דלת התשובה.
באותה שעה בכה אלישע, ומתוך בכיו נפטר ומת.
והיה רבי מאיר שמח בליבו וחושב – נדמה כי מתוך תשובה נפטר רבי.
סיפורו של אלישע בן אבויה בתלמוד הירושלמי, שהובא כאן באופן חלקי, מבקש לחדור אל מעמקי תחושותיו ורגשותיו של אחת הדמויות המרתקות והייחודיות בספרות חז"ל, החכם שבאמצע חייו נטש את בית המדרש והפסיק לשמור מצוות. הדיאלוג הארוך והמורכב שהוא מנהל במהלך הסיפור עם תלמידו רבי מאיר, ובמהלכו הוא חוזר אל רגעיו הראשונים בחיים, מבהירה את הסיבות העומדות מאחורי תחושתו כי אישיותו שבורה באופן שאינו ניתן לתיקון. (לדיון בשאלת הלגיטימיות של לימוד ממורה שחטא ניתן לראות את הסיפור מקביל המופיע בתלמוד הבבלי).
הדיאלוג נפתח בוויכוח בין רבי מאיר ובין אלישע על פרשנותם של שני פסוקים המשווים בין 'אחרית הדבר' ובין 'ראשיתו'. פסוקים אלו מתפרשים על ידי רבי מאיר כפסוקים אופטימיים, המצהירים על האפשרות התמידית לתיקון החיים: אפילו איוב, אב-הטיפוס למי שחייו נופצו לחלוטין ומתוך כך כפר בצדקתו של האל, שב בסופו של דבר לעושרו ולשלוותו ואף הוסיף עליהם פי שניים. כמוהו גם בעולמנו נמצאים אנשים שחייהם נשברו כבר בראשיתם – אך לבסוף הצליחו להשתקם ולהיבנות מחדש. לכן, רומז רבי מאיר לרבו, אל לך להתייאש מן האפשרות לתיקון המונחת לפתחך עד יומך האחרון. אך אלישע אינו מקבל את טענותיו של רבי מאיר. לתפיסתו, היכולת לתקן שמורה דווקא למי שבראשיתו נעוץ יסוד כלשהו של טוב שהוא עשוי לשוב ולעוררו, אולם ישנם כאלו שחייהם שבורים מלכתחילה, שמצוי בהם איזה פגם יסודי מרגע לידתם. אנשים כאלו, אומר אלישע, לא יוכלו לעולם למצוא את הדרך לתקן את עצמם.
באמצעות סיפורו האוטוביוגרפי מבהיר אלישע כי את שורשי הקרע שחל בינו ובין העולם שבתוכו גדל יש לחפש כבר ברגע הראשוני ביותר של הווייתו, ברגע כניסתו לברית. אלישע סבור ששם נעוץ הפער שבין המעשה הנאצל לכאורה של הקדשתו לתורה, ובין הכוונה העומדת מאחוריו – כוונתו של אביו, אדם הנמשך אל המראה החיצוני של ההתרחשויות ואטום מלתפוס את מהותם הפנימית. פער זה יוצר כפילות מהותית בזהותו של אלישע, סוג של זיוף או שקר; הוא תמיד יישאר 'אחר' לעצמיותו, אדם שהתנהגותו החיצונית אינה חופפת למהותו הפנימית. לפיכך התורה שהוא למד מעולם לא הצליחה לחדור אל עצמיותו, ולבסוף הוא נאלץ לחשוף את השקר הטמון בקרבו ולקבל את העובדה שנגזר עליו להיות 'אחר', מי שיעמוד תמיד מבחוץ.
עם רגעי מותו של אלישע, העומדים כאן כתמונת התשליל לרגעי לידתו, מתואר הדיאלוג האחרון בין אלישע ובין רבי מאיר. בדיאלוג זה מתרחש דבר מה המרמז על אפשרות תיקון לנשמתו הכאובה של אלישע. כשאלישע מביע פעם נוספת באוזני רבי מאיר את ייאושו מן האפשרות של תיקון, אומר לו רבי מאיר משפט פרדוקסלי: העצבות והייאוש שבהם אתה נמצא – הם הפתח לתיקונך. על סף המוות מבין רבי מאיר כי טענתו של אלישע הייתה נכונה: לא תמיד ניתן לרפא אדם שבור באמצעות התקווה והאופטימיות; ישנם שברים שאינם עשויים להתאחות. אך עצם המודעות של אלישע לשברו, ויותר מכך – הנכונות שלו להתאבל על שבר זה – הן אלו שבסופו של דבר עשויות להביא אותו להשלמה עם אישיותו השסועה, ולשוב אל עצמו ואל אלוהיו. תובנה חומלת זו של רבי מאיר, שבאה לאחר שנים ארוכות של נסיונות שכנוע עקרים, מביאים את רבו לפרוץ בבכי שמתוכו הוא מת.
האומנם מת אלישע מתוך תשובה כפי שקיווה רבי מאיר – או שמא נותר במריו? שאלה זו משאיר המספר כשאלה פתוחה.
