הסיפור

פעם אחת נסע רבי יצחק מווּרקִי לכפר אחד לשבּת והתארח שם אצל יהודי אחד. באותה השבת קראו בתורה את פרשת ראה, הנפתחת במלים "רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה" (דברים יא, כו).
כשישבו לסעוד ביקש היהודי מן הרבי שיאמר דברי תורה, אך ר' יצחק סירב וביקש מן הכפרי שיאמר הוא.
לבסוף אמר היהודי הכפרי: "איני יודע כלום, ובכל זאת אני מפרש את המלים שבפסוק 'רְאֵה אָנֹכִי' כמו שאומרים בפולנית 'פָּאטְש סובְיֵיע' – ראה והסתכל על עצמך."
ובכל שנה, בשבת שבה היו קוראים את פרשת ראה, חוזר היה ר' יצחק ומזכיר את התורה שלמד מן האיש הכפרי.

---

על הסיפור

החסידים הרבו לדרוש את פסוקי התורה, גם שלא על פי פשט הכתוב. דרשתו של היהודי הכפרי אינה קשורה בהכרח לפשט הכתוב, שעל פיו מניח האל לפני עמו ברכה וקללה.
קריאתו של האיש את המלים "ראה אנוכי" – ראה את עצמך – עשויה להתפרש בדרכים שונות. ייתכן שהכוונה היא אל תתעסק בתיקונם של אחרים, אלא עסוק בתיקון עצמך. גרסה אחרת של סיפור זה מחזקת משמעות זו. בגרסה זו מסופר שהכפרי הוא צדיק נסתר שרומז לר' יצחק – אל תחשוף את סודי אלא הבט רק על עצמך.
ייתכן גם שמשמעות האמירה של הכפרי היא – לְמַד את עצמך. לְמַד מי אתה ומה אתה צריך לעשות. כידוע, אמירה מעין זו הייתה חקוקה על שערה של העיר דלפי ביוון העתיקה. שם נחקק באבן – "דע את עצמך".