הסיפור

בערב חג הסוכות היה רבי חיים מצַאנז נוהג לתת כסף רב לצדקה. פעם אחת אמר בערב סוכות כי הוא צריך כמה אלפי רובל. הלכו בניו ולוו כמה אלפים אצל עשירי העיר, ור' חיים חילק אותם לעניים.
בלילה, כשנכנס לסוכה אמר: "בעתיד יקשטו הרבנים את סוכותיהם בפאר רב. ואני – לא זו דרכי. עבורי הצדקה היא נוֹיָה והדרה של הסוכה, והיא הקישוט היפה ביותר."

---

על הסיפור

רבים נוהגים להשקיע ממון רב כדי לקיים מצוות באופן המפואר ביותר, ובייחוד בחג הסוכות. יש המוציאים את מיטב כספם על קניית אתרוג מהודר ויש המשקיעים בקישוטים לסוכה. ר' חיים בוחר להדר דווקא במצוות שבין אדם לחברו, ובכך הוא רואה את הידור המצוות שלו. הוא מוכן לעמוד מול סוכה עירומה מקישוטים, כי הקישוטים שלו הם האנשים שהצליח לשמח לקראת החג.

בזווית אישית

אושפיזין שאמורים להתארח בסוכותיהם של ישראל, אין ספק שיזדרזו לעשות זאת בסוכתו של רבי חיים ודומיו, ולא בסוכות של אלו שכל חזות דתם מסתכמת בקישוטי סרק מפוארים.
הסיפור החסידי על אודות דרכו של ר' חיים מצאנז לקשט סוכתו במעשים טובים, מרגש בשני מישורים, שהאחד נובע מחברו. המישור האחד עולה מתפיסתה הפילוסופית של הדת היהודית, שלפיה המעשה ולא עטיפתו הוא העיקר. בכך חוזר סיפור זה על תוכחתו של הנביא ישעיהו (פרק נח) שבה לכאורה קובלים ישראל בפני אלוהים: "למה צמנו ולא ראית, ענינו נפשנו ולא תדע?" ואלוהים משיב להם, בלשונו של ישעיהו, מהי משמעות הצום האמיתי: "הלוא פרוס לרעב לחמך, ועניים מרודים תביא בית. כי תראה ערום וכיסתו, ומבשרך לא תתעלם." במישור האחר, דבריו של ר' חיים הם קטרוג כלפי האחרים, שבשעה שהוא מוציא את כספו להאכיל בו רעבים, יש כאלו שטורפים כספם בקישוטי סוכה יקרים, אולי כדי לנקר בהם את עיני שכניהם. מכאן אף ניתן לנו הקוראים ללמוד, אם כי בזהירות המתבקשת, שאם אכן אמורים אושפיזין להתארח בסוכותיהם של ישראל, אין ספק שיזדרזו לעשות כן בסוכתו של רבי חיים ודומיו, ולא בסוכות של אלו שכל חזות דתם מסתכמת בקישוטי סרק מפוארים.
סיפור חסידי זה אף מעלה בי סיפור ששמעתי מפי נכדתי בת השש עשרה, שיום שישי אחד, כך סיפרה, יצאה בחברת אביה, בן הזקונים, לקניות בשוק. לאחר שסיימו את קניותיהם, התיישבה להתפנק עמו בספל של שוקו ועוגת שמרים בבית הקפה המקומי. עם שהם משוחחים, השגיחה שעיניו של אביה ממוקדות אל מקום אחד. הפכה פניה לאחור וראתה זקנה מקומטת, כבת מאתיים שנה, לדבריה, עטופה בספק סמרטוטים, כשמשני צדיה סלים גדושים בבקבוקים ריקים, שאותם, מן הסתם, עמדה להחזיר כנגד פרוטות הפיקדון לחנות. היא כפפה אל ערימת ארגזים וניסתה לחלץ מתחתם בקבוק נוסף. כשנואשה, לקחה את הסלים ובפסיעות חולניות, כשל צב מותש, המשיכה הלאה. באותה שעה ממש שלף אביה שטר בן מאה שקל מארנקו, מיהר אל הזקנה, תחב את השטר בידה ונמלט. כששב, תמהה עליו ושאלה למה נתן שטר כה גדול בידה של הזקנה. הסיט אביה את מבטו אל צדו האחר של השוק, וכשהוא מצביע על שלושה תלמידי חכמים, עטופים בתפילין וטליתות, ומתפללים באדיקות מתוך מחזורי תפילה, אמר: "אילו עטוף הייתי כמותם, בתי, בטליתות ועיניי קבועות בספר, לא הייתי משגיח בזקנה הענייה, ומאליו, שגם לא תומך בה."
ונכדתי אז תלתה בי את עיניה ואמרה: "נו, סבא, מה תגיד על הבן שלך?" חיבקתי אותה ונשקתי למצחה. "היום, נכדתי, בזכות אביך, למדתי למה התכוון הנביא ישעיהו, כשהוכיח את ישראל על ההבדל שבין אלה הצמים והמתענים בבתי כנסיות, לבין אלה, שבאותן שעות תפילה ממש, פוקדים בתי עניים, לפרנס מארנקם תינוקות רעבים."
ואפשר שעל יהודים, כאביה של נכדתי, התכוון רבי חיים מצאנז כשאמר: "רבים עוד יקשטו את סוכותיהם בקישוטים מרהיבים. אני אינני נוהג כך, הצדקה היא לי הקישוט היפה ביותר."