הסיפור

בתחילת הסיפור המקראי על "פילגש בגבעה" מתואר כי גיבור הסיפור, הלוי מהר אפרים, גירש את פילגשו מפני שבגדה בו: "ותזנה עליו פלגשו" (שופטים יט, ב).
נחלקו חכמים בנוגע למהותה של "זנות" זו:
רבי אביתר אמר שאין מדובר כאן בזנות ממש, אלא שהאיש מצא זבוב במזון שהכינה לו ועל כן גירשה.
רבי יונתן אמר שאכן מדובר כאן בבעיה במזונו של האיש, אלא שלדעתו הוא לא מצא במזונו זבוב אלא שערה.
לאחר מכן פגש רבי אביתר את אליהו הנביא, ושאל אותו: מה עשה אלוהים בזמן שלמדנו בבית המדרש?
אמר לו אליהו: למד גם הוא את פרשת פילגש בגבעה.
שאל אותו רבי אביתר: ומה הוא אמר לגבי המחלוקת ביני ובין רבי יונתן?
אמר לו אליהו: אלוהים ציטט את דעותיכם: "אלו הם דבריו של בני אביתר, ואלו הם דבריו של בני יונתן".
אמר לו רבי אביתר: חס ושלום! האם יכול להיות ספק לפני אלוהים?
אמר לו אליהו: אף אחד מכם לא טעה. הן דבריך והן דברי חברך הם דברי אלוהים חיים:
בתחילה מצא האיש זבוב ולא כעס על פילגשו, ולבסוף מצא שערה וכעס עליה.

 

---

על הסיפור

שני חכמים יושבים ודנים בשאלה מוזרה ביותר, שאלה שנראית חסרת חשיבות לחלוטין: האם הגיבור האכזר של סיפור "פילגש בגבעה" גירש את פילגשו משום שמצא זבוב בצלחתו או משום שמצא שם שערה?
וכאילו לא די בכך ששני החכמים התווכחו על שאלה כה תמוהה, אנו שומעים כי גם אלוהים בכבודו ובעצמו עסק בשאלה זו, ואף ציין לשבח את דעותיהם של שני החכמים גם יחד. בהמשך גם אליהו מצטרף לחגיגה, ומסביר כי דעותיהם של שני החכמים הם "דברי אלוהים חיים". כיצד הפכה השאלה שנראית הכי קטנה וחסרת משמעות לעניין כה חשוב ורם מעלה?
למעשה, אם נזכר בסיפור המקראי שעליו נסובה שאלה זו, נוכל לשים לב שגם הסיפור עצמו מתאר בדיוק דבר כזה: התרחשות זוגית אינטימית הופכת למלחמת אחים שבה מתים עשרות אלפי אנשים וכמעט נמחק שבט שלם מישראל.
חכמים, כמו גם האל עצמו, לא סתם עסקו בשאלה מה בדיוק התרחש בין האיש לפילגשו. ההבנה שלהם כי הבעיה של האיש לא נבעה מבגידתה של הפילגש, אלא מן הקטנוניות הבלתי נסבלת שלו, הקשורה באופן מהותי לטיב הקטסטרופה שהביא עם ישראל על עצמו בעקבותיה.
מתברר כי גם המריבות הכי קטנות ועלובות בין בני האדם נמצאות על "הכוונת" של אלוהים, ומי שמוכן לעסוק בשאלות הללו על אף קטנותן, זוכה שדבריו יהיו גם הם "דברי אלוהים חיים".