הסיפור

רבי יהודה בר שלום היה הולך בדרך, ורבי אבא עימו.
נכנסו למקום אחד, אכלו והתכוננו ללון שם.
כאשר רצו לשכב לישון הניחו את ראשיהם על תלולית עפר שהיה תחתיה קבר.
בטרם נרדמו קרא קול מן הקבר ואמר: שתים עשרה שנים שלא התעוררתי, עד עכשיו כשראיתי את פרצופו של בני.
אמר רבי יהודה: מי אתה?
אמר לו: יהודי אני, ויושב אני נזוף שלא יכולתי לעלות לעולם העליון משום צערו של בני, שחטף אותו עובד כוכבים ומזלות כשהיה קטן והוא מכה אותו כל היום, וצער בני מעכב אותי מלעלות מקברי למקומי.
אמר לו רבי יהודה: אתם המתים יודעים בצערם של החיים?
אמר לו: ולא זאת בלבד, אלא שלולא תפילותינו על החיים, לא יתקיימו חצי יום בעולם. וכעת התעוררתי משום שהיו אומרים לי כל יום שבקרוב יבוא בני לכאן ולא ידעתי אם יבוא חי או מת.
אמר לו רבי יהודה: ומה מעשיכם באותו עולם?
הזדעזע הקבר ואמר: קומו ולכו, שכעת מכים את בני.
נבהלו החכמים, התרחקו משם כחצי מיל וישבו עד שהאיר הבוקר.
קמו ללכת, ראו אדם אחד שהיה רץ ומתרחק, והיה דם שותת מכתפו.
אחזו בו וסיפר להם מה שקרה לו.
אמרו לו: מה שמך?
אמר להם: לחמא בר ליואי
אמרו: אותו המת שפגשנו היה ליואי בר לחמא, אך פחדנו לשהות לצידו יותר.
לא חזרו לאותו מקום.
אמר רבי אבא: זהו שאמרו שתפילתם של המתים מגינה על החיים.

---

על הסיפור

דאגתם של הורים לצאצאיהם מדירה לפעמים שינה מעיניהם. הסיפור מעצים את הדאגה הזאת לממדים עצומים עד שהיא חוצה את הגבול בין המתים והחיים. גם בקברו לא מצליח האב המת לישון והוא מעיר את החיים. בכך מאתגר הסיפור את הניגוד בין חיים למתים, המת מעורר את החיים לערנות מוסרית.
שני החכמים מבקשים לשכב לישון במקום שמתגלה כקבר או מערת קבורה בדיוק ברגע שהמת שתחתיהם מתעורר מתוך הקבר וקורא בקול.
הניגוד בין שנתם של החכמים לבין צעקתו של המת מדגיש את הפער החד ביניהם: החכמים מניחים את ראשם על הקבר בלי שהם מודעים למה שמתרחש תחתיו, או בעולם המתים בכלל.
לעומתם, המת אינו מצליח לשכב במנוחה בקברו משום שהוא מודע באופן קיצוני למה שמתרחש בעולם החיים. כל עוד בנו סובל הוא אינו יכול לזוז ממקומו ולעלות לעולם העליון, והוא מתפלל עליו ללא הפסקה.
ואכן, מהרגע שהקבר מעיר את החכמים הם מתחילים לנוע ואינם מסוגלים להירדם, עד שהם פוגשים את בנו של אותו המת ומכירים בסבלו הממשי. אם כן, המתים בסיפור לא רק מתפללים על החיים ומקיימים אותם, אלא גם מניעים אותם לפעולה.
המספר אינו מסביר במפורש מדוע לא חזרו החכמים לאותו מקום, אך ייתכן שהסיבה לכך טמונה לא בפחד מן המת עצמו אלא דווקא בעוצמה שבה הוא הפנה את פניהם אל עולם החיים.