קול קורא לנדוד
חלוצי דגניה לא רוצים להשתקע וחולמים על כיבוש קרקע חדשה בחורן. החבר יוסף בוסל גוער בהם על הפזיזות הגלותית והם נשארים להיאחז בקרקע
שלוש שנים נדדו החלוצים, מטיילים ועוברים בין עבודות חקלאיות בפתח תקווה, בבן שמן ובאום ג'וני. התוכנית הייתה לעזוב את הצריפים הזמניים באום ג'וני ולעבור לבתי אבן בדגניה להתיישבות קבע. החדשה פתאום קם רוח מרד והיו שקראו ללכת להתיישבות באזור החורן. בית האבן שבדגניה נראה היה להם מפואר מדי, והכלים והרהיטים החדשים לא נראו להם. נפש החלוצים סלדה מן ההתבססות ומן הבעלבתיות והם התביישו להגיד שהם נשארים ומשתקעים בדגניה. לעומת זאת, השם חורן הקסים את כולם. בתי חימר ערביים, בדידות של ראשונים, בין שכנים זרים ורבים כל כך ורחוק מן היישוב העברי.
הצעירים טענו: נרחיק לנדוד ושם נתקע עוד יתד. הלב סחף אותם ולא התכנון המחושב. יוסף בוסל היה היחידי שלחם בנטייה זו. "מה תרצו? שנרוץ ונקפוץ ממקום אחד לשני? רק להתחיל ולא לגמור? הבה נוכיח שאנו מסוגלים להשתחרר מן הפזיזות הגלותית. נהיה עקביים, מתמידים, נגמור פעם מה שהתחלנו. נדמה לכם שמַעבָר לבניינים מסודרים וחיים מסודרים אומר סוף לקושי, ואתם מואסים בהקלת החיים, אבל תדעו נא שקשה יותר להגיע למטרה זו של היאחזות והמשכיות מאשר לחיות עוד עשר שנים בחורן בצריפים".
כך היה מתווכח עד שהשתכנעו כולם.
לפעמים לא די לעשות מעשה מהפכני וצריך גם לעבוד קשה כדי לשמר אותו. מהפכנים מתקשים לשמר את הישגיהם אלא נוטים להמשיך בדרכם, להתייאש ממה שהחלו ולהמשיך למהפכות אחרות. יוסף בוסל הנהיג אחרת את חבריו לדרך.
קבוצת אום ג'וני עברה לנקודת קבע שלה ניתנה השם דגניה. הקומונה הקטנה נדדה יחד בין נקודות רבות עד שהגיעה לדגניה. והינה הם הגיעו אל בתי אבן, והיו להם כלים ורהיטים והשינוי לטובה העיק עליהם. בעיני רוחם הם דימו את עצמם כחלוצים שנאבקים באבנים ובטרשים בחירוף נפש. את חיי הבורגנות הם זנחו באירופה וכעת חשו ניכור כלפי אורחות החיים הללו. החלוצים קראו תיגר על חיי היהודים באירופה שהתפרנסו ממקצועות בלתי יצרניים שכונו בזלזול עסקי אוויר. הם ביקשו להפוך את היהודי העירוני לחקלאי המוציא מחייתו מן האדמה. באום ג'וני הם גרו בבראקים (צריפים) מקרשים, ולפי תנחום תנפילוב הם נקראו בנייני רוח כי: "פעם בליל רוח סערה וכל הבראקה שלנו התהפכה, והרוח נשאה אותה למרחקים – עד "סמח" (צמח) וגם זה רק הצחיק אותנו". (יוסף בוסל: עשרים שנה למותו, עמ' 43).
אך בוסל הבין כי צריף עף ברוח לא יהיה תשובה ניצחת לגלות הארוכה, ואת הרצון להמשיך לחורן זיהה כשילוב של שגיון נעורים ושל ספיחי גלותיות. צעירים קלים להתלהב מן ההתחלות אך משתעממים מן העמידה הסיזיפית על שימור הקיים. הגלותיים לא מעריכים את ערך ההיקשרות לחבל ארץ אחד ומוכנים בנקל להחליפו באחר. לכן במקום לעזוב את דגניה ולהשאירה לאחרים, וללכת לכבוש את ההר, בוסל קובע שהמבחן של הקומונה היא לקיים חיי קבע שמוכיחים כי יהודים חלוצים יכולים להתקיים בכוחות עצמם מעמל ידיהם.
