קדוש כמו תרומה
בסוף חייו מצטער רבי אסי על כך שעסק רק בעניינים שבקדושה ולא לקח על עצמו לדון את הציבור
כתוב: מלך במשפט יעמיד ארץ, ואיש תרומות יהרסנה (משלי כט ד).
ואמרו חכמים: אם משים אדם עצמו כתרומה הזו שמושלכת בזוויות הבית ואומר: 'מה לי בטורח הצבור, מה לי בדיניהם, מה לי לשמוע קולם, שלום עליך נפשי', הרי זה מחריב את העולם. ועליו נאמר 'ואיש תרומות יהרסנה'.
כשרבי אסי עמד להסתלק מן העולם, נכנס אליו בן אחותו ומצאו בוכה.
אמר לו: רבי, מפני מה אתה בוכה? יש תורה שלא למדת ולימדת? הרי תלמידיך יושבים לפניך.
יש גמילות חסדים שלא עשית?
ועל כל מידות שהיו בך, היית מתרחק מן הדינין, ולא נתת רשות לעצמך להתמנות על לתפקידים ציבוריים.
אמר לו: בני, על זה אני בוכה, שמא אתן דין וחשבון על שהייתי יכול לעשות דיניהם של ישראל ולא להיות "איש תרומות" שהורס.
ביסוד השיחה המרגשת של רבי אסי עם בן אחותו לפני מותו עומד הדימוי שלו עצמו לתרומה. התורה מצווה על בעל השדה תרומה מיבולו כמתנה מקודשת עבור הכהנים. מפאת קדושתה מונחת התרומה בפינת הבית ואינה מתערבת ביתר התבואה. בן אחותו של רבי אסי מנחם את דודו ומציין בפניו את הערך של לימוד התורה וגמילות החסדים, ואף מציין לזכותו שלא לקח לעצמו תפקידים ציבוריים. אבל זה בדיוק מה שמעציב את רבי אסי. הניסיון שלו להיות קדוש הבדיל אותו מהציבור, כמו תרומה המונחת בפינת הבית ואינה מסייעת לכלכלתו. כעת בסוף ימיו הוא מצטער ורואה את הפרישות שלו כהשתמטות מליטול חלק בצורכי הציבור.
